מחשבות שלא רוצות לישון

אני בטיפול כבר כמעט שנה. יש לי קשר טוב עם המטפלת למרות שהטיפול והקשר ידעו משברים קשים. היו תקופות שנפגשנו פעמיים בשבוע ולפני חודשיים חזרתי להגיע פעם בשבוע. אני מאד מודעת למה שעובר עלי - הרצון להתקרב ולאהוב ולהיות נאהבת וחשובה ומשמעותית ובמקביל הרצון לברוח ולא להתמודד והכמיהה להקלה. מאז שהתחילה הטיפול, הדבר היחידי שמעסיק אותי הוא הטיפול עצמו. הסיבות שבגללן הגעתי לטיפול נשכחו מזמן וכרגע רק שאלת הקשר שלי עם המטפלת נותרה במרכז. הנושא מדובר כמובן, כולל העוצמה שאני עסוקה בה, אבל הדיבור לא מקל עלי. היו תקופות שניסיתי לדבר על זה פחות והיו תקופות שדיברתי על זה יותר, ושום דבר לא משתנה. אני מרגישה כאילו שיש לי איזו מין אובססיה בעניין. כאילו OCD לא התנהגותי אלא רגשי... אני מתישה את עצמי (וגם את סביבתי הקרובה ששותפה לתהליך) ואין לי כוח יותר לעסוק בזה. החיים שלי מלאים מאד - לימודים, עבודה, זוגיות, חברים, התנדבות במקום מסויים ועל כל זה, מאפיל הטיפול והמטפלת. כאילו שכל השאר הופך להיות טפל ולא חשוב, זניח ושולי. שוב ושוב אני משחזרת דברים שנאמרו בפגישה האחרונה, דברים שאני רוצה להגיד בפגישה הבאה דברים שאני רוצה לספר לה ואיך אני אספר, איך היא תגיב... בהתחלה חשבתי שזה יעבור תוך חודש-חודשיים שלושה. כבר כמעט שנה וכלום לא השתנה...למרבה המזל, אין החרפה (לא שאני יודעת איך המצב יכול להיות גרוע יותר - אני הולכת לישון עם מחשבות עליה וברגע שאני מתעוררת אני חושבת עליה) אבל גם אין הטבה. מה יהיה איתי?

שלום יעל, תיארת באורח חי וציורי את האופן בו הקשר הטיפולי ממלא את עולמך. אני בטוחה שיש סיבות לכך ש"פינית" לטיפול מקום כה נרחב, ושאת מבטאה בכך כמיהה לסוג מסויים של מגע אנושי. אני מציעה להשתמש בטיפול כדי להבין תהליך זה יותר לעומק, גם בהקשרים אחרים. השתמשי בקשר הטיפולי כדי להתבונן באמצעותו ברגעים בהם את מרגישה "מלאה" או "ריקה", "שבעה" או "רעבה" רגשית. אשמח אם תכתבי אלינו גם בהמשך, אורנה ראובן-מגריל

חשבתי על הדברים, על האפשרות שיש סיבה שפיניתי מקום רב כל כך לטיפול. לצערי, הדברים לא כל כך פשוטים. יש לי נטיה (מאז ומתמיד או לפחות מאז שאני זוכרת) להנעל על דברים ואז הם ממלאים אותי לחלוטין. זה יכול להיות אפילו משהו שולי כמו לבחור רהיט מסויים לבית. כשמשהו כזה עולה על הפרק הוא מעסיק אותי באופן אינסופי, ממש ברמה האובססיבית. כמה שאני מנסה להפטר מזה ולשנות את הדברים זה לא עוזר ושוב ושוב אני נתקעת עם מחשבות אינסופיות, עד שהנושא נפתר ומגיע משהו אחר. אני מאמינה שהטיפול הוא פשוט נושא כזה שלא נפתר ולא הגיע נושא אחר שימלא את מקומו, רק שהפעם זה כבר מעבר לשלב שזה מפריע "סתם" זה בא על חשבון הרבה דברים אחרים ופוגע בי וגורם לי להרגיש שכל השאר לא חשוב. לפני הטיפול החים שלי היו מאד מלאים ברגש, בעשיה בתחושות מגוונות טובות ורעות גם יחד. אני חיה במערכת יחסים ומרגישה מאד נאהבת ואוהבת אבל מאז שהטיפול ככה ממלא אותי הכל הפך להיות שולי. אני ממשיכה לתפקד כרגיל אבל מרגישה שהכל איבד טעם. זה נשמע ממש מטופש אבל אפילו האוכל פחות טעים לי (ואני בן אדם שאוהב לאכול). זה מפחיד אותי המצב הזה. אם פעם חשבתי שבאיזה שהוא שלב יהיה שיפור או שינוי היום אני כבר ממש לא בטוחה. התחושה הזו כל כך ממלאת אותי שאפילו הדברים שבגללם הגעתי לטיפול ושהפריעו לי בחיים, כבר לא משנים ולא מפריעים לי בכלל. כמו שאמרתי אני מדברת על הנושא בטיפול אבל גם זה לא עוזר. לא יודעת מה לעשות ודי מיואשת מעצמי.