ממש מסובך..

שלום ליאת, מה עושים אם נמצאים בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ועדיין המאמץ לקום בבוקר ולרצות לחיות קשה מידי? מאיפה לוקחים רצון לחיות ? ומה עושים עם חוסר הרצון לעשות משהו, כל דבר ? יש בתוכי חלק גדול שמאמין שבמת לא שווה לחיות ולא כדאי, ויופי שיש טיפולים אבל אין להם השפעה כי האמת היא אותה אמת. שלא כדאי לחיות. מה את אומרת?

שלומית יקרה את מספרת שאת נמצאת בטיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי, ועדיין מתקשה להתמודד עם משימות היומיום. לא ברור כמה זמן את בטיפול, אבל את ודאי יודעת שלפעמים מדובר בתהליך שלוקח זמן. חשוב שהאנשים המטפלים בך, יידעו על תחושותייך, כדי שלא תישארי עם זה לבד. את אומרת שחלק גדול בתוכך מאמין שלא שווה לחיות. אני מעדיפה לשמוח בחלק האחר, שעדיין מאמין ומקווה שיש טעם ומשמעות לחיים למרות הכל. לפני כשבוע (או יותר), התנהל כאן, בפורום שלנו, דיון ארוך ומרתק שעסק במשמעויות הקיום האנושי. אני מציעה לך לקרוא את הדיון שקיימו יוג'ין, (סתם) מישהי ועוד חברים. היו שם הרבה הגיגים, חלקם מכאיבים ומלאי ייאוש, וחלקם מוארים ומלאי תקווה. שני הקטבים הללו, נמצאים בתוכנו כל הזמן, בעוצמות שונות, וחשוב לזכור זאת. נראה לי שכל מה שאומר לך אני, יחוויר נוכח מה שנאמר שם באופן כה מרגש וממצה. אני שולחת לך את הלינקים לדיונים ההם. החזיקי מעמד ליאת http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517375/xFP/517375 http://nana.doctors.co.il/m/Doctors/a/Forums/xFF/Read/xFI/6/xPG/550/xFT/517833/xFP/517831

הי שלומית רציתי לומר לך שאני מזדהה עם התחושה שאין טעם לחיים זה תוקף אותי עכשיו חזק וגיליתי לאחרונה שזה קורה ברגעים מסוימים כמעט לכל אחד מאיתנו בעוצמה כזו או אחרת אפשר לשאול אותך אילו תרופות את לוקחת? כי אם את אומרת שאת בטיפול פסיכיאטרי התרופות אמורות להשפיע כבר אחרי שבועיים, אני עכשיו התחלתי טיפול תרופתי ומצפה להקלה שתגיע..... בינתיים אני משתפת את הקרובים אליי בתחושות הקשות שיש לי, שתינו צריכות כל הזמן לזכור שזה זמני חזקי ואמצי אשמח לתגובתך מוניק

שלומית, את ההשפעה המלאה של תרופות פסיכיאטריות מרגישים, בד"כ, אחרי 4-6 שבועות. יש אנשים שמתחילים להרגיש הטבה גם אחרי 3 שבועות, אבל זו עדיין לא השפעה מלאה. דבר חשוב שצריך להבין בקשר לטיפול תרופתי הוא, שלעתים התרופה הראשונה שמנסים אינה מתאימה, ואז יש צורך להחליף למשהו אחר (בד"כ אחרי חודשיים של התנסות); זה תהליך שנמשך לעתים גם שנה (עד שמוצאים את התרופה הנכונה והמינון המתאים). אני יודעת שזה מתסכל, וממש מתחשק לזרוק הכל ולוותר. אבל המאמץ שווה את התוצאה. גם טיפול פסיכולוגי אינו עובד כמו קסם. ומה שקשה מאוד בטיפול זה, שלפעמים המצב נעשה גרוע יותר לפני שהוא משתפר... מעין נפילה לצורך עלייה... אם מבינים את זה, זה עוזר להמשיך הלאה. האמת היא אותה אמת, והיא לרוב סובייקטיבית. אבל זה לא משנה, כי גם אם האמת לא משתנה, אנחנו משתנים, גדלים ולומדים איך לחיות עם האמת הזו - על הטוב והרע שבה. ס.מ.

מספר עצות לי בשבילך: * קרבי אלייך את האנשים שעושים לך טוב, והרחיקי ממך את האנשים שפוגעים בך. * קומי בבוקר שעה לפני כולם, תקשיבי לשקט ותנשמי עמוק. *חייכי. גם אם זה לא אמיתי, הגוף אינו יודע את ההבדל. *עשי דברים שגורמים לך לצחוק, אפילו מעלים חיוכון קטן. *תעשי כושר, אין תרופה טובה מזו. והכי חשוב: תגידי לעצמך שאת לוקחת את עצמך בידיים ולא מוכנה להרשות לעצמך להתפורר ככה. להיות בדיכי ולברוח זו הדרך הקלה. אל תעשי לעצמך הנחות. את יודעת שאת חזקה, ואת יודעת שאת מסוגלת לעבור את זה, את פשוט צריכה שמישהו יזכיר לך... אז אני מזכירה!!! בהצלחה מתוקה...