התאבדות פילוסופית...

בהמשך לטריאלוג הנהדר שהיה עם מישהי וליאת לפני מספר ימים, אני ממשיכה לשאול. והפעם על הפרק - לחיות או לא לחיות, זאת השאלה. אני רוצה להתחיל בכך שקשה לי עם הנושא כי לאנשים קשה לנהל שיחה רצינית בעניין. הם באים נעולים מראש עם מטרה לשכנע שהחיים שווים שיחיו אותם ולא מסוגלים להקשבה אמיתית ורגועה ובטח שלא לנהל שיחה עניינית בנושא. הם יכולים להציע פסיכיאטר ופסיכולוג ותרופות ומנוחה וחופש ואהבה חדשה ומה לא - אבל הם לא מוכנים לדון ברוגע על הרצון וליתר דיוק - אי הרצון לחיות. אני מקווה שכאן זה כן יתאפשר כי אין חיבור רגשי בינינו אז אולי זה ילך. "רבים מתים מאוחר מידי ואחדים מתים מוקדם מידי. ...מות בזמן הנכון." (ניטשה). הזמן הנכון. מי קבע מהו הזמן הנכון? מי קבע שצריך לתת לזה לקרות באופן "טבעי" שבעצם הכוונה ללא התערבות ולא באופן טבעי. שאלתי היא בעצם אם אדם החי את חייו וקשה לו ורע לו והוא עצוב ומדוכא רוב ימיו, ולמרות שהוא בטיפול מצבו לא באמת משתפר (כי אפשר לטפל בדברים פתירים ולא בכל) ובאמת רוב ימיו עוברים עליו בעצב ותסכול וייאוש והמצב נמשך כבר שנים וכל פעם קשה לו יותר ויותר - למה עליו להמשיך ולהתעקש? למה עליו לחכות לימים טובים יותר שלא יגיעו? למה להמשיך ולהתעקש איתו שהחיים שווים שיחיו אותם? למה לא "לתת" לו לעשות כרצונו? אם שאיבדה את בעלה וכל ילדיה וסובלת ממחלות נפשיות אינספור - מדוע עליה להמשיך להתעקש ולחיות, לשם הדוגמא. במה חטאה שעליה להמשיך לחיות בסבל? מדוע עליה להתאבל, לעכל, להתגבר על הטראומה, לטופל וכו' - מדוע לא להבין אותה ולהניח לה לקחת חייה בשלווה? האם זה מתוך פחד שהעולם יאבד שליטה אם כל אחד יגע בחיי אדם, האם זה כמו שיש חוקים נגד רצח בכדי להגן על משהו, אז גם כאן אנחנו עוזרים להגן על משהו שאנחנו אפילו לא יודעים מהו? יש דברים שמדכאים אותי שאין להם טיפול. כי זו דרך הטבע ואין כדורים שיעלימו אמיתות מסוימות על העולם ואין לי שום רצון להסכים או לקבל אותם בהבנה. וזה מקשה לי מאוד מאוד על החיים, על כל יום שלי פה וכל שעה. אני מתלבטת מאוד לאחרונה אם החיים שווים באמת. לא בצורה סוערת נסערת היסטרית אלא בצורה הגיונית...ולמה אשמע רק קלישאות או עקיצות - ולא דיאלוג אמיתי?

מדוע עליי לקום בבוקר וללכת לעבוד בכדי להרוויח לחמי? מדוע עלייי ללמוד? מדוע עליי להתחתן ולהוליד ילדים ולבנות בית עם גדר לבנה? מדוע עליי להיות במירוץ המטורף של החיים שלא ברור, או שכן, סופו המר? או לחילופין- מדוע עליי לטייל כל חיי ולשוטט? מדוע עליי להעביר את ימיי בטלה מוחלטת? מדוע עליי לחיות חיים שלווים ללא מטרה או תכלית? ועוד- מדוע עליי לאהוב? מדוע עליי לרצות דברים בכדי לתת משמעות לחיי? מדוע עליי לשכנע את עצמי לרצות דברים בעודי לא רוצה אף אחד מהדברים שברשימה הזו? הרשימות מתרחבות כמו תמנון לאלפי רשימות קטנות ואני לא רוצה את כל הדברים האלו. משום שנולדתי עליי להסכים לכל או לחלק? עליי לשתף פעולה עם העולם? אני לא רוצה כלום. אני לא בת 20 כבר. וגם את השלושים עברתי. ואני לא מסוגלת לשמוע דברים כמו - היא עוד לא מצאה את עצמה או שתעשה ילדים ויהיה בסדר - אני לא רוצה כלום. ובעיקר אני לא בטוחה שאני מוכנה לשתף פעולה עם החיים. ומה עכשיו?

יוג'ין בוקר טוב ! אני חושבת שאת מתארת את המחשבות הכי טבעיות בעולם, ואת בוודאי לא לבד עם כל השאלות והתהיות האלה. משערת שכולנו בשלב כלשהו בחיינו התחבטנו בשאלה שעיקרה: "בשביל מה...?" (וכאן את יכולה להוסיף ככל העולה על רוחך ודמיונך, כמובן). אין לי תשובה טובה בשבילך, לכן אני אקרא לחבר טוב ואהוב שלי כדי לעזור לי, שלום חנוך (דרך אגב, העובדה שאין לו מושג שהוא חבר קרוב שלי לא תמנע ממני להמשיך ולהרגיש כך כמובן...) יש לו שיר נפלא שנקרא "היום" שמופיע באלבומו האחרון וזה הולך ככה: רק אתמול רק אתמול, פשוט נשבר לי מהכל. למות רציתי, לא לסבול אבל למות אני תמיד יכול והיום הרוח התחלף לקח את הכאב אני לא יודע איך - - - זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן הייתי מלך דון ז'ואן הכי ידוע הכי גדול הכי אמן בלא ליפול והיום אין כבר עננים הכל מאיר פנים התחלתי לחייך - - - אני לא יודע איך זה בטח בגללך רק אתמול לא מזמן מאוחר בלילה רחוק מכאן יחף בעשב הולך ביער לעשן בגשם על הגשר הקטן ולחלום... היום הרוח התהפך התחלתי לחייך אני לא יודע איך זה בטח בגללך אין כבר עננים והכל מאיר פנים אני לא יודע איך - זה בטח בגללך בגללך... ++++++++++++++++++++ המשפט שהכי מתקשר לי לשאלה הגדולה מאוד שלך, זה "למות רציתי, לא לסבול, אבל למות - אני תמיד יכול...." המוות הוא אופציה, לחלקנו הוא אופציה ממשית יותר בחיי היומיום מלאחרים, אבל הוא אופציה וודאית עבור כולנו. הלא ממילא כולנו נגיע לשם בסוף, אבל בינתיים לא כדאי לנסות אולי יקרו עוד כל מני התפתחויות בעלילה של הסרט שלנו לפני שנגיע לסוף הידוע שלו...? בעיניי, הדבר הבאמת מדהים בחיים זה העובדה שהם הכי בלתי צפויים שאפשר. אנחנו באמת לא יכולים לדעת מה מחכה לנו מעבר לסיבוב הבא, זה אמנם מפחיד אבל גם מרגש באותה המידה, ובדיוק כפי שהם עלולים להפיל עלינו את הצרה הבאה - - - קחי בחשבון שכך הם גם עשויים להעניק לנו תקופת חיים מלאת אושר, אהבה וסיפוק. נראה לי שכולנו לפעמים "חוטאים" בחיפוש הנוראי אחרי המילה הענקית והמפחידה הזאת: משמעות. כולנו עסוקים בלרוץ ממקום למקום ולחפש את אותה משמעות אחת ויחידה שתעניק תוקף לחיים שלנו כאן, ויתכן שכאן מקור הבעיה. יתכן שאין משמעות. יתכן שהחיים מלאים במשמעויות קטנטנות, שברירים זעירים של משמעויות, ופשוט צריך ללמוד לא לדלג עליהם תוך כדי הריצה שלנו בחיפוש אחר אותה משמעות אחת גדולה ואמיתית. מה ה"מטרה" שלנו כאן....? ספר טוב, שיר שמעלה דמעות לעיניים, נשיקה וחיבוק מחברה טובה, סרט מרגש, לשבת על החוף ולהביט בים ולהקשיב לצווחות של השחפים, לעשות אהבה, חיוך של ילד, שוקולד... זה המשמעות. נשמע טריאוויאלי מדי ....? אולי. אבל זה מה שמצאתי בינתיים.... שתהיה שבת שלום !

שירה נעזרה בשלום חנוך. אני נעזרת בחווה אלברשטיין: "לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל יש דקות של שמחה בשעות של כאב המנוחה רחוקה הייאוש מתקרב ובכל זאת נושמים ובכל זאת חיים ממשיכים כל הדרך לפעמים מנגנים נעורים הם בדידות וזקנה היא בדידות ובין זה לזה מחפשים ידידות בטח כבר ניסית לחפש ידידות התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור החיים מדכאים ופגישות המחזור מוכיחות לי שכבר אין יותר לאן לחזור בטח כבר ראית אין יותר לאן לחזור כשהחושך יורד והפחד גובר אל תצעק - "חושך כמה" בוא תדליק איזה נר לפעמים זה עוזר כשהחושך גובר אל תצעק - "חושך כמה" להדליק איזה נר לעוף לזחול לצוף לצלול לקום ליפול לנטור לחמול בטח כבר ניסית לטעום מהכל התהום עמוקה והגשר הוא צר מימין יש דליקה ומשמאל יש נהר אך אסור להאט ואסור לעצור אם אני כבר עברתי גם אתה תעבור". כל השאלות ששאלת - אלה לא משימות שצריך וחייבים לעשות. נכון שיש איזשהו מסלול שקבעה החברה. אבל לא חייבים ללכת בדיוק בדרך בה הולכים רבים אחרים. מותר לסטות לעתים לנתיבים צדדיים. לא לצעוק "כמה חושך"... להבין שלפעמים אין שום דבר מלבד החושך, אבל שזה לא מעלים לחלוטין את קיומו של האור. ולא, את לא חייבת לאהוב. השאלה היא, אם את רוצה להיות נאהבת? את יכולה להחליט שהמשמעות של חייך היא לא לרצות דברים. ואת יכולה לרצות דברים שלא יתנו משמעות. לא. את ממש לא צריכה להסכים עם כל חלק. את אנושית ויש לך רצונות ושאיפות משל עצמך. אנחנו לא מגיעים מפס יצור של איזה מפעל. העיצוב התעשייתי נעשה מאוחר יותר, ככל שאנחנו מתבגרים. אבל מותר לדחות חלק מהדברים. ונכון שככל שדוחים יותר דברים, כך "זוכים" לתוויות חברתיות כאלה או אחרות. אז מה? כאילו שלעשות ילדים זה הפתרון... אנשים אומרים דברים, לפעמים, דווקא ברגעים שהשתיקה יפה להם. אנשים חייבים להגיד דברים, הם לא אוהבים להתעמת עם הפחדים של עצמם ושל אחרים. אז אנשים אומרים דברים, שיגידו. מה הגדרה שלך ל"שיתוף פעולה עם החיים"?

יוג'ין יקרה, את מעלה מחשבות נוקבות, שאין עליהן תשובה חד-משמעית. השורה התחתונה והעצובה היא שבאמת לכל אדם יש חירות מסויימת בבחירה האם להמשיך לחיות את חייו. לשמחתי (האישית), רוב בני האדם אכן בוחרים להמשיך ולהתמודד עם מצוקות הקיום (וגם עם שמחותיהם...). בברכה, אורנה ראובן-מגריל

הי יוג'ין, קראתי את הדברים שכתבת הבוקר, הם נגעו בי, חיברו אותי לתקופות ולמחשבות קשות שלי, סיקרנו ועיניינו אותי וחזרתי אחורה לקרוא דברים שכתבת בעבר. אין ספק שאת אדם אינטיליגינטי, מודע, עמוק ורגיש. הדיון האמיץ, הפתוח והחכם שאת מנהיגה כאן ביחס לערכם של החיים, מלמד לדעתי לא רק על המצוקה והכאבים הגדולים שאת חווה (ואני מבינה אותם אולי רק קצת, ומבינה גם שאין שום דבר בעולם עכשיו שאת מרגישה שיכול להעביר את הכאב, לתת משמעות ויכול להיות גם שכרגע כרגע את צודקת), הדיון הזה מהווה גם אינדיקציה לכוח שלך, לרצון להיעזר ולהגיע לאיזשהי הקלה ובסופו של דבר יש בו גם מידה של אופטימיות ואמונה שיכול להיות שיש לך סיבה משלך, משמעות משלך, שמחה משלך ודרך משלך שאת צריכה למצוא איך להגיע אליהם (כמובן שאני מתכוונת שמחה לרגעים, משמעות שלפעמים קצת נמסה ודרך שלפעמים, כשהולכים בה יחפים, הרבה קוצים שורטים את הרגלים...). את מבינה למה אני מתכוונת? למרות הכאב והמצוקה יש בך את הכוח, האמונה והחשק לבקש עזרה ואת לא רצה לוותר... אני חושבת שמאחורי השאלה הפילוסופית שהעלית - האם נכון להמשיך לחיות בכל מחיר - נוכחת השאלה איך אני יכולה לחיות יותר קל, עם פחות צורך להיאבק, ובעבור אילו מטרות אני לא חושבת שנכון לחיות בכל מחיר אבל אני מאמינה שאפשר להביא את החיים למקום שיאפשר לחיות אותם, ואולי אפילו לחוות כמה רגעי אושר קטנים אני יודעת שכרגע המילה אושר רחוקה ממך ומבינה שאת בכלל לא מצליחה לדמיין משהו שקשור באושר ועוד פחות משהו שמערב גם אותך, את קודם צריכה להתחזק ולחיות "בסדר" (אני מתכוונת שבין נפילה לנפילה יתקיים משך זמן ארוך יותר שיילך ויגדל ויגדל) ורק אח"כ אולי יבואו גם רגעים נעימים בנתיים אני מקווה בשבילך להפוגה בכאב, לילך

אותה סוגיה ישנה נושנה שהכניס שייקספיר לפיו של המלט - להיות או לא להיות? זאת השאלה. אין ספק שמשחר ההסטוריה אנשים התמודדו עם השאלה הזו. אם היא לא היתה קיימת, לא היה צורך באיסורים (דתיים בעיקר) על התאבדות. וככל שהאנושות מתקדמת - באדיבותה של תרבות המערב - כך מתרבים מקרי ההתאבדות מדי שנה. בתרבויות אחרות, שאולי נתפסות כפרימיטיביות, אחוזי ההתאבדות נמוכים יותר. אז כנראה שמשמעות החיים תלויה בהגדרה תרבותית - אם התרבות המערבית מגדירה את ערך החיים לפי הצלחה (וזו נמדדת בכסף, מראה ויתר הדברים השטחיים), אז לא כולם יכולים להיות "מוצלחים". ולכן הרבה אנשים תופסים את עצמם ככשלון. לא בגלל שהם באמת כאלה, אלא משום שהם לא מתאימים למסגרת התרבותית. אני חושבת שכתבתי את זה בדיון הקודם - אני לא מנסה לשכנע שהחיים שווים. החיים לא! שווים. למרבית הדברים אין ערך עצמאי משלהם. אנחנו מחליטים מה להעריך יותר ומה פחות. בעולם חומרני לדברים כמו אהבה יש פחות זכות קיום. זה לא שהיא לא קיימת, הערך שלה מתבטל נוכח שיקולים אחרים. ג'ורג' אורוול אמר: "החיים מציעים סבל יותר מאשר הנאה." וזה נכון. אף-אחד לא התחייב מעולם שהחיים גורמים רק אושר. והקיום האנושי הוא קיום אומלל למדי. אבל למה לא לנסות ולמצות את הדברים הטובים שכן קיימים? את הדברים שעדיין - כאנושות - לא הרסנו? כמו שנכתב כאן - למות תמיד אפשר. את צודקת - לא בכל אפשר לטפל. לפחות לא בהווה. אולי פעם, בעתיד... גם פרויד חשב שיום אחד כל צפונות הנפש תתגלנה. אין ספק שמהבחינה הזו התקדמנו מאז ימי פרויד, אבל עדיין יש לנו מה ללמוד. אבל שאיפה לטוב המוחלט, לחיים נטולי קשיים, היא שאיפה לא מציאותית. המטרה היא להקל במקומות שאפשר להקל, ולהשתמש בקביים במקומות שבהם אין פתרון מוחלט. כתבתי לך, די בקצרה, על המקום (הלא ממש בריא) שלי בעולם. וזה שאני חיה היום, כותבת כאן ועכשיו, לא אומר שגם מחרתיים זה יהיה ככה. אני בכלל לא חושבת על העתיד הרחוק. כשיגיע מחר, אחשוב על מחרתיים. וזה לא נובע מתוך עקשנות או אהבת החיים, זה נובע בדיוק מהמקום שכתב עליו שלום חנוך (בהודעה של שירה). איך אפשר לדעת עכשיו שימים טובים לא יגיעו? ובכלל, מהי ההגדרה של ימים טובים? גם זו הגדרה סובייקטיבית, לא? סביר להניח שימים טובים הם ימים בלי כאב, צער ועצב, או לפחות שיהיו במינון נסבל. בסופו של דבר, חייו של כל אדם נתונים בידיו. אף-אחד לא צריך לבקש רשות לפני שהוא מחליט להרוג את עצמו. האיסור הוא כללי. נכון ברגע שאדם "נתפס" בעת נסיון התאבדות, השליטה כבר לא רק בידיו. אבל מי שבאמת רוצה למות - יהרוג את עצמו בשלב כזה או אחר. אי-אפשר למנוע את זה, רק לנסות ולהבין בדיעבד למה זה קרה. ולא תמיד אפשר. את לא חושבת שייווצר איזשהו סוג של כאוס חברתי אם אנשים יתחילו להתאבד על ימין ועל שמאל? נתת דוגמא מאוד קיצונית. אבל אנשים מוכנים להרוג את עצמם על הרבה פחות מזה. כאב נחווה באופן שונה אצל כל אחד. גם היכולת לשאת כאב שונה מאדם לאדם. אבל ברגע שהתאבדות כבר לא תהיה טאבו, אנשים ימותו על דברים של מה בכך (הכל יחסי, כמובן). אני מניחה שמטרת החוקים האלה היא להגן על האדם מפני עצמו. בדיוק כמו שאיסור על רצח מגן על איש מפני רעהו. ההגדרה של חיים - מלבד ההיבט הפיזיולוגי - נתונה לויכוח מתמשך מאוד. אבל קשה להגדיר את האדם אך ורק במונחים פיזיולוגיים, ועל החלקים הבלתי-נראים (נפשיים או רוחניים או כל הגדרה אחרת) שומר הטאבו ההתאבדותי. המצב בעולם הוא מצב נתון. מי שיכולים לשנות אותו לא ממש עסוקים בזה. כל אחד יכול לשנות את הדברים הקטנים שבסביבה הקרובה שלו. אנשים עם יכולת גדולה יותר, יכולים להשפיע גם על רדיוס גדול יותר. את לא צריכה לקבל בהבנה את כל הדברים. אי-אפשר להבין את כל הדברים. חשוב להתמקד דווקא בדברים שכן אפשר לשנות. התמונה הכללית מורכבת ממיליוני פרטים. קשה להבחין בכולם בבת-אחת, אבל גם לא מציאותי להתמקד רק בחלק אחד, ולהיצמד אליו לאורך כל הדרך. כדאי להסתכל על כל החלקים - כל חלק בזמנו. כי כן, למות תמיד אפשר. אני לא פוסלת התאבדות. רק חושבת שצריך למצות את כל, אבל את כל, האפשרויות האחרות.

סתם מישהי (הכינוי שבחרת לא עושה עמך צדק) מפסיקה לרגע את העיסוק בשאלות הקיומיות שהועלו כאן, רק כדי להגיד לך שתענוג צרוף לקרוא אותך ! ראיתי שכתבת באחת מההודעות שאת לא מגדירה את עצמך אופטימית. בכל זאת, אני חייבת לומר לך שאחרי שקראתי את המילים שלך אני חושבת שבמילון אבן שושן החדש, ליד המושג אופטימיות צריך לרשום את שמך. את יודעת, בדיוק כמו שאדם אמיץ אינו אדם שלא יודע פחד מהו, אלא אדם שמודע לפחד ומתמודד עמו, כך בעיניי אדם אופטימי זה לא אדם שלא רואה את הרע, שלא מבחין בחצי הריק של הכוס אלא ההיפך - אדם שלא רק מבחין במחצית הריקה אלא גם חווה אותה, סבל ממנה, ידע צמא מהו ובכל זאת - ממשיך להאמין בקיומה של המחצית המלאה ויודע שיזכה שוב לטעום את טעמה. "אופיטימיות ריאליסטית" שכזאת... שיהיה ערב נעים וסופשבוע מלא באופטימיות, על אף ולמרות הכל.

יוג'ין שלום, הרי אי אפשר להישאר אדיש ולא להצטרף לרב שיח. קראתי בתדהמה ובהתרגשות את כל מה שנכתב כאן. נזכרתי בספר הקטן , שכבר לא מצוי על המדפים שכותרתו: "למה קורים דברים רעים לאנשים טובים?". וחשבתי על כך שהכתיבה על מוות , סבל והתאבדות מולידה אל תוך הפורום חיות רבה, אהבה וחיבוק מנחם ועל כך תודה לך... גדעון

שלום גדעון, אני מודה גם לך על המילים. "למה דברים רעים קורים לאנשים טובים" - זה מעניין שאתה כותב את זה כי זה חלק מהתסכול.. שמסתכלים על הכל בעינים רגישות ורגועות - רואים פתאום כמה שהכל שביר, אבל אז כבר נעשים במוד שביר גם כן, וזה קשה מאוד לחיות ככה. איך אפשר להסתכל על מוות של מישהו אחר למשל - ולקבל את זה? איך אפשר להסכים (בראש) שהוא לא קיים יותר? שכל דבר נפלא שהוא עשה - לא ייעשה יותר כי הוא פשוט לא קיים יותר? זו לא פרידה הגיונית. זו לא פרידה אפילו. זה לא הפסקת חשמל - זה סוף. זה נגמר לחלוטין בלי שום אפשרות למשהו אחר. אפשר לרצות את זה מעכשיו 24 שעות ביום 100 שנה וזה עדיין לא ישנה. אפילו במעט. ואז נהיה לי כאב ראש מכך שמה שזה עושה לי זו הרגשה של - אני לא רוצה לחיות יותר. איך זה ייתכן בכלל? איך אפשר להסכים לחכות לזה - שזה יקרה גם לך - ולהסכים לזה? מאיפה לוקחים מוטיבציה אפילו לזוז כשמרגישים שכל רגע זה יכול לקרות גם כן? הכל נראה הזוי מידי. להשקיע עשר שנים בלמידה, להשקיע ביצירת אנשים חדשים לעולם, וזה החלק הטוב, זה השאיפות הגדולות. ומה עם הדברים הקטנים? עם לקום בבוקר? איך אפשר להרגיש שלא רוצים יותר לקום בבוקר - ובכל זאת לקום? איך אפשר להסתדר עם מחשבות שאם העניין לא היה כרוך בסבל, בכאב - נגיד שאפשר היה להיעלם תוך שניה, על ידי מחשבה אחת בלבד, אז הלוואי שזה היה קורה עכשיו. איך אפשר להעביר כך את הימים?! איך אפשר בכלל להסביר את התחושה הזאת? לא צריך להתאבד ישר. אין צורך. הרי זה לא משנה לחכות קצת, כלום לא ישתפר חס וחלילה. אפשר באמת לחשוב על זה בהגיון ולא להתנהג כמבתוך סערת רגשות. כי אם זה מתוך סערת רגשות כולם יחשבו כל הזמן שהם יכלו לעשות משהו, לעזור, לשים לב יותר, להיות ערים, להציל, לדבר, לטפל – אבל לא. כלום לא יעזור. רק צריך לכתוב על זה ספר שלם, על כמה שזה נעשה במודעות מוחלטת תוך שיקולים רציונלים, עם כל ההוכחות וטבלת חסרונות ויתרונות. ואז הם יוכלו להירגע ולא לחשוב שזה כזה גרוע ואולי סוף סוף הם יבינו. ובכלל איך אפשר לדעת מתי אתה במצב שאתה לא יכול לצאת ממנו, מתי אתה בדיכאון לא מטופל כשהוא יטופל המחשבות והרצונות האלו יעברו ומתי זה באמת עדיף לך שלא תחיה יותר? למה המתת חסד גופנית מתקבלת על הדעת והמתת חסד נפשית לא? אם (השחקן של) סופרמן היה מתאבד אף אחד לא היה אומר כלום כי הוא סבל בטח רוב זמנו מכאבים והיה לו קשה מידי לחיות כך – ואף אחד לא היה פוצה את פיו והיה אומר שאפשר היה להציל אותו ולהראות לו שיש בשביל מה לחיות, אז למה מישהו שסובל מבפנים ועושה חישוב עם עצמו – למה לו אסור? ולמה בכלל בנו על זה הרים וגבעות של שטויות וסרטים שמי שמתאבד לא מגיע לגן עדן או כורתים לו את הראש או שהוא נקבר מחוץ לבית הקברות או שהוא עושה מעשה אסור, או לא זכותו לקחת את חיוו עצמו, מי מחליט את כל השטויות האלה, ומי האדיוט שהעביר אותם הלאה עם השנים? מתוך סבל וטראומה ובאותו רגע זה אולי נראה חבל כי באמת אם הוא היה מחכה קצת והיו עוזרים לו אז אולי הייתה עוד תקווה, אבל אם עבר מלא זמן ומישהו לא רוצה להיות יותר, פשוט לא רוצה להיות קיים יותר, למה הוא צריך שיעזרו לו? אולי כדאי לכתוב על זה עוד כמה מילים. זה לא טיפשי וזה לא מעיד על דיכאון ונטיות אובדניות. זה אומר שצריך לבדוק את זה ולחשוב על זה ולא לפחד מלחשוב על זה מפחד שזה יקרה או יוליד רצון או משהו כזה. צריך משהו שיזיז אותך מהמיטה לכיוון היום החדש שנהיה. כל יום צריך כזה. אולי יש אנשים שהחיים האלה לא בשבילם וזהו. כל הסוגים. למשל חיי המשפחה, חבר, בעל – משפחה, ילדים, ללכת לפגוש את ההורים שלו, לשלם יחד ביטוח לאומי, לאפות עוגות לשכנים, לקנות בית, לשלם משכנתא, להיות בועד הבית, לשתות בירה עם חברים משותפים, לעבוד, לחסוך לזיקנה – כל זה לא בשבילי. (זה מעורר בי בחילה עזה ורצון עוד יותר עז לישון ולשכוח כל מה שלמוח יש להציע לחשוב) וגם לא השאר - לא לטייל עד זיקנה, לא להציל גורילות או דולפינים, כלום. ושאין כלום - מה עושים? והסירוב לכימיכלים עושה את זה שיש משהו שרוצה להשאיר את המצב כמו שהוא. וזה בכלל לא מעציב אותי. למה דווקא זה לא מעציב? לרגע נדמה היה לי שזהו סוף הרב שיח, ועכשיו נראה לי שהוא רק התחיל..

גדעון, אולי בשביל לקבל חיבוק מנחם צריך ללמוד להעביר לאחרים את המחשבות שלנו, לשתף במה שאנחנו חווים דווקא באותן תקופות אפלות. מרבית האנשים כל-כך עסוקים בלהסתיר תקופות של כאב וחולשה; להיות חלש זה רע - זה המסר שאנחנו מקבלים. ומתנהגים בהתאם. ומאידך כל-כך צריכים שיבינו אותנו. אבל לא מאפשרים לאף-אחד להתקרב באמת למקומות האלה. כשאלוהים גירש את חווה מגן-עדן, הוא אמר לה: "בעצב תלדי בנים". כנראה שצריך לסבול לפעמים כדי ליצור משהו טוב. כמו עוף החול שנשרף, אבל גדל מחדש מתוך האפר. ומה בעצם אנחנו עושים: חיים בשביל לשרוד או שורדים בשביל לחיות?