רוצה לברוח...

שלום לכם, אני בטיפול פסיכולוגי חצי שנה. אני מרגישה שהקשר הזה, שלי עם המטפלת לוחץ עלי וחונק אותי. ממש בא לי לקום וללכת, אבל אני לא עושה את זה כי אני יודעת שאני זקוקה לטיפול. המטפלת שלי נפלאה, אני רואה אותה פעם בשבוע. למה זה קורה לי? זה גם תמיד קורה לי בחיים בחוץ. אני תמיד מרגישה שחונקים אותי ולא נותנים לי לנשום. ואז אני נעלמת. אני נלחמת עם עצמי להשאר בטיפול. אולי אני מרגישה תמיד שרוצים להשתלט עלי... אני לא רוצה לעזוב אבל אני לא יכולה לסבול את זה יותר... מה דעתכם?

שלום דפנה, נשמע שאת באמת רוצה לקבל טיפול רפואי, ויש לך הרבה מאוד נכונות להבריא. את נחנקת רק שאת מתחילה לדבר על הבעיות שלך? או כל הזמן? לפי דעתי זה נראה כמו פחד, ממשהו שכביכול את מסתירה באופן מודע\לא מודע. ואת מרגישה שאת צריכה להיות לבד ושכולם "ירדו ממך". אני בטוח שאם תלמדי טיפה להיות משוחררת ולהיות יותר רגועה זה יעשה לך נפלאות בנושא. ואני הייתי מציע לך יותר לעבוד עם הפסיכולוגית על הסיבה שבגללה את נחנקת, ורק אחרי זה על הבעיות. זה באמת יכול להועיל. באהבה, שי.

שלום שי ותודה על ההתייחסות. אני תמיד מרגישה שחונקים אותי, בכל קשר. גם כשאני לא מדברת על הבעיות שלי. המטפלת שלי יודעת את זה... בגלל זה היא לא מעיזה להתקשר אלי או משהו כזה (היא יודעת שאני אברח). אני רציתי פעם בשבועיים אבל היא לא הסכימה, היא אמרה שפעם בשבועיים זה לא טיפול. כשאני אני נקשרת אני כל כולי בקשר וזה שואב ממני המון כוחות. ואולי עכשיו אני לא רוצה שישאבו ממני יותר כוח, אולי אין לי כוח יותר... קשר זה סוג של מחויבות ולי אין כוח לזה... תודה לך, דפנה

שלום דפנה, תיארת בצורה מאוד בהירה את המורכבות שאת חשה בתוך קשר - רגשות חזקים של קרבה ורצון להתנתק. אני רוצה להציע לך להשתמש בקשר הטיפולי כ"מקרה מבחן" למה שקורה לך גם בקשרים אחרים. אני מתכוונת לכך שבטיפול עצמו, כשאת חשה רצון להתקרב או להתרחק (או גם וגם...), השתמשי בתחושות האלה בתור חומר להתבוננות ובדיקה ב"כאן ועכשיו". זה אחד היתרונות הגדולים ביותר שטיפול יכול להציע. אשמח אם תספרי לנו גם בהמשך איך זה הולך... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

קודם כל תודה לכם אורנה ושי! אני מרגישה קצת חריגה, זאת אומרת שאני יודעת שרוב המטופלים מחכים בקוצר רוח לפגישות עם הפסיכולוג. גם אני מחכה, אבל אני יותר רגועה כשאני יודעת שיש לי עוד הרבה זמן עד הפגישה הבאה. הייתי צריכה לבוא אליה יום ראשון ודחיתי ליום שישי כי אני צריכה חופש... (אני חושבת שהיא מתחילה לעלות עלי... :-)... אני אף פעם לא העזתי לעשות את זה (לדחות פגישה). אבל עכשיו קשה לי יותר... לא יודעת למה... אולי כי אני מרגישה שהיא קוראת אותי... אולי כי היא מתחילה להכיר אותי ממש טוב. היא יודעת שאני כזאת, דיברנו על זה... אבל מה זה עוזר לי? בינתיים זה לא עוזר לי... אני רוצה לריב איתה, אבל לצערי אין לי סיבה. אולי אם אני אריב איתה אז יהיה לי תירוץ טוב לברוח... אני רוצה ולא רוצה לברוח. ההגיון אומר להשאר אבל הרגש (אולי ההגנות שלי) אומר אחרת... אולי אני אגיד לה את זה שאני רוצה לריב איתה... אני מקווה שהיא לא תכעס עלי או תעלב או משהו כזה... אורנה, איך להביא את זה לטיפול הרי כבר אמרתי לה והיא יודעת... אני לא מבינה את כל הקטע הזה של לעבד את הדברים. הרי אני מדברת היא לפעמים מגיבה, לפעמים לא. אני אומרת-היא שומעת-היא יודעת-ומה עכשיו? להגיד עוד פעם את אותו הדבר? מה זה לעבד את הדברים? להגיד את אותו הדבר מספר רב של פעמים? הרי רק אני מדברת... זה נקרא לעבד את הדברים? זה מה שיעזור לי? מצטערת שיש לי כל הרבה שאלות... אשמח לקבל תגובה למרות שאני יודעת שזה מורכב וזה לא יפתר דרך התכתבות באינטנט (מבלי לזלזל כמובן). אני כותבת גם כדי לפרוק מעלי את כל התחושות. אני חייבת להוסיף ולציין שהפסיכולוגית שלי מדהימה ואני מאוד מעריכה אותה. ומאוד שמחה שנפל בחלקי להיות מטופלת שלה!!!