תופעות היסטריה אצל בת שנתיים וחצי

ביתי בת השנתיים וחצי פוחדת מאוד מכל מה שקשור ל"רפואה" אם למשל יש לה שריטה קטנה ואני מציעה לי שאשים לה פלסטר ו/או שעקיצת יתוש מגרדת לה ואני מציעה לה שאשים לה משחה להרגעה - היא ישר נכנסת להיסטריה נוראית של בכי וצעקות. אני רוצה לציין שהיא מאוד מפותחת מבחינה וורבלית ומסבירה יפה מה עובר עליה אך כשהיא נכנסת להיסטריה שכזו היא ממש נראית "ילדה אחרת". לאחרונה ראיתי שמה שמרגיע אותה הוא - הרמת הקול שלי שאני צועקת עליה להפסיק לצרוח ואז היא מתחילה לבכות שלא אכעס עליה אך נרגעת. מגיל שלושה חודשים הילדה במסגרת של משפחתון שם היא אהובה ומפונקת במיוחד. לא היו לה טראומות של פציעות או משהו כזה. ה"היתקלות" הכי משמעותית שלה עם רופאים הייתה מייד עם היוולדה - היא נולדה קטנה במשקל (1900ג"ר) ושההתה בבית החולים 10 ימים. מהיכן יכולה לנבוע התנהגות זו - וחשוב יותר - מה עושים? תודה

איילה יקרה, בתך הקטנה פוחדת מאד מכל מה שקשור ב"רפואה". זו אינה תופעה חריגה במיוחד, ולמזלכם, מדובר בילדה בריאה שלא עברה פרוצדורות רפואיות קשות. מצבים של פציעה או מחלה אכן עלולים לעורר בחלק מהילדים פחדים מסוגים שונים: יש החוששים לשלמות הגוף, ומרגישים שכל פצע קטן "מקלקל" או מסכן אותו. יש ילדים החווים את המחלה או הפציעה כ"עונש" על מעשה שעשו. יש ילדים (כנראה שלא זה המקרה אצלכם) שזוכרים אירועים טראומטיים קודמים (זריקה, תרופה מגעילה, כאב חריף, וכו'). ברוב המקרים, לפחות עפ"י אמונתי האישית, הפחד מ"עניינים רפואיים" הוא פחד נלמד: אנחנו, ההורים, מגיבים בדר"כ בארשת דואגת במיוחד כל פעם שמי מילדינו נפגע. לפעמים, אפילו כשהילד מצליח להתגבר לבד, אנחנו מציעים לו (באופן טבעי) חיבוק ונשיקה "כדי שלא יכאב". הילדים הקטנים מבינים את העולם באמצעות התיווך שלנו, המבוגרים. הם מרגישים בחושים הדקים שלהם, מתי מדובר בסיטואציה "רגישה". מסיבה זו, אנחנו ממליצים שהילד יגיע לבדיקות רופא או רופא-השיניים, למשל, עם ההורה היותר "אמיץ", כדי שלא יחוש את המתח (גם אם סמוי) של ההורה המלווה. כאשר כבר נלמד הפחד הגדול, כמו במקרה של הבת שלך, מה כדאי לעשות? כתבת שההיסטריה מפסיקה רק כאשר את צועקת בעצמך. אני חושבת שניתן להגיע לתוצאה דומה גם בלי הצעקה הזאת. כל הורה לילד פעוט יודע, ש"אין הצגה אם אין קהל"! היסטריה היא מופע גדול ומרשים, שנועד ליצור רושם גדול על המתבונן. לכן, אני מציעה לך להגיב בשקט ובענייניות במקרה של פציעה, לראות אם יש מה לעשות (יוד, פלסטר, וכו'). ואז אפשר לומר בשקט: אני מצטערת לראות שקיבלת מכה ושכואב לך. אני בטוחה שתצליחי להתגבר. (גם מנשיקה אף אחד עוד לא מת...). בשלב הזה, אני מציעה פשוט להפסיק להתייחס לעניין, למרות הצעקות. אם הבכי נמשך, אפשר לנסות להציע אחרי מס' דקות איזו פעילות אחרת, מבלי (אני מדגישה: מבלי!) להזכיר את הפצע. כל הזמן הזה חשוב לשמור על ארשת רגועה, נינוחה ואמפתית. חשוב לבדוק מהם הרווחים האפשריים מהיסטריה כזאת. יכול להיות שאחרי הצעקה שלך, גם את עצמך נמלאת אשמה, ואז (כולנו אמהות, כולנו עשויות מאותם חומרים!) מגיע הפיצוי. בקיצור - להפסיק לעשות עניין. אם תרצי עזרה נוספת, תוכלי להתקשר אל "הקו להורה" באוניברסיטת ת"א, בימים א' או ד' בין השעות 9:00-15:00. טל- 03-6406888 שנהיה בריאים ליאת