נראטיבים ועובדות על פניה לפסיכותרפיה

הפסיכולוג טוני שחר שהופיע בתכנית משעל חם כמתנגד לשימוש הרחב בSSRI ותומך נלהב בפסיכותרפיה כתב במאמר בעיתון הארץ את הדברים הבאים "משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. " מנקודת השקפה אחרת אפשר לאמר שכאשר תרופות מוכיחות את יעילותם אין מוטיבציה לפנות לפסיכוטרפיה כי אין סבל. ממה שטוני שחר כתב אפשר להבין שאנשים שמשתמשים בתרופות הם חסרי שיקול דעת כי הם מולעטים ב"סמים" שמשבשים את דעתם ולכן טועים בכך שבניהול תקציב המשפחה נמנעים מהוצאות על פסיכותרפיה. מניסיון אישי כאשר שוחחתי עם מטפלים פוטנציאליים על אפשרות לקבוע פגישה כל המטפלים אמרו לי שאין להם זמן פנוי למטופלים חדשים אחרי שאמרתי להם שאני מגיב טוב לתרופות לאחר אירוע דיכאוני. לאחר שנים הבנתי שלאחר שרמזתי שתיתכן מערכת יחסים בין מטפל שמקבל תשלום לבין מטופל שלא מבין מה מהות הטיפול העדיפו מטפלים לסיים את השיחה כדי לא להתבזות במו"מ בין נותן שרות למקבל שירות בהעלאת האופציה של כשל תמורה

התרופה האמיתית לדיכאון מאת טוני שחר שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה בעשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם "אחרי כשלושים שנה של חברות אני מגיש את מכתב ההתפטרות מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה בשמחה מהולה באכזבה... בנקודת הזמן הנוכחית, לדעתי, הפסיכיאטריה נשלטת כמעט לחלוטין על ידי חברות התרופות... איננו מנסים עוד להבין בני אדם בשלמותם, בהקשר החברתי שלהם, אלא מסתפקים בהסדרת המוליכים העצביים שלהם... אנו מטפחים את השימוש המופרז והלא תקין בכימיקלים רעילים שאת התוצאות החמורות ארוכות הטווח שלהם אנו מכירים: דיסקנזיה מאוחרת (תסמונת נוירולוגית שמתבטאת בתנועות בלתי רצוניות - ט"ש), שיטיון מאוחר ותסמונות גמילה חריפות... האם אני מוכן להיות הפתי של יצרני התרופות שמשחק במולקולות בעזרת ההנחיות שלהם? לא, תודה רבה". זהו לקט ציטוטים ממכתב הפרישה של הפסיכיאטר הד"ר לורן מושר מהאגודה האמריקאית לפסיכיאטריה. הד"ר מושר ניהל בין השנים 1980-1969 את המרכז לחקר הסכיזופרניה במכון הלאומי לבריאות הנפש - NIMH. הוא ייסד וערך את כתב העת היוקרתי "סכיזופרניה בולטין", וגם חלוץ ומוביל בתחום הפסיכיאטריה הקהילתית בזכות פרויקט Soteria, שיזם וניהל במשך יותר מעשור. זה היה פרויקט ניסיוני, שאילו התייחסו אליו ברצינות הראויה, היה אמור לחולל מהפכה בגישה הטיפולית באנשים הלוקים בפסיכוזה. מושר הוכיח שאפשר לטפל באנשים פסיכוטיים בלי תרופות בהצלחה מרשימה. לטיפול הקהילתי הלא-תרופתי היתה עדיפות ברורה מבחינת ההשתלבות המקצועית והחברתית. מסקנות Soteria נדחקו משום שלא תאמו את הלוך הרוח הביולוגיסטי-הרפואי והכביכול מדעי. הפסיכיאטריה הביולוגית גורסת שהפרעות נפשיות יסודן בשיבושים ביוכימיים במוח שהם כשלעצמם בעלי רקע גנטי. מכאן שהטיפול צריך להיות מושתת על התערבויות ביולוגיות - תרופות פסיכואקטיוויות, נזעי חשמל ולעתים ניתוחי מוח. אף שלפעמים מודים דוברי הגישה הביולוגית שגם לגורמים פסיכולוגיים וסביבתיים יש השפעה מסוימת, לגורמים אלה מיוחס תפקיד משני. מדובר כאן באידיאולוגיה במסווה של מדע. למעשה, מוצא הפסיכיאטריה הביולוגית הוא במגמת העל של דטרמיניזם ביולוגי-גנטי השולט במחשבה האמריקאית, שלפיה תופעות אנושיות וחברתיות, כגון מנת משכל, תוקפנות ואלימות וגם פסיכופתולוגיה, נעוצות בסיבות ביולוגיות ורקע גנטי. כיום דברי ביקורת והסתייגות נתקלים בהרמת גבה ובחיוכים סרקסטיים מצד רבים, הוכחה לכך שטיעוני הפסיכיאטריה הביולוגית נעשו נכסי צאן ברזל. מהן המגבלות והכשלים של הפסיכיאטריה הביולוגית? בראש וראשונה ההתמקדות בהפחתת סימפטומים במקום לטפל בבעיות שיוצרות מצוקה. לדוגמה, ה"מחלה" ששמה דיכאון מז'ורי מוגדרת באמצעות רשימת תסמינים ספציפיים. הסברה היא שהגורם למחלה זו הוא שיבוש ביוכימי-גנטי, אף שהדבר לא הוכח. הכשל הלוגי שקוף. למקבץ סימפטומים קוראים "דיכאון מז'ורי" המוגדר כ"מחלה" המטופלת בעזרת תרופות המכונות "נוגדות דיכאון", אף שלאמיתו של דבר לא מזוהים ולא מטופלים הגורמים מייצרי הסימפטומים. כל קלינאי יודע שגם אחרי הפחתת הסימפטומים בעזרת תרופות, רוב המטופלים מעוניינים להמשיך לדבר על מצוקתם. רובם? לא לגמרי מדויק. כי כיום לרוב המטופלים נאמר שפסיכותרפיה היא בזבוז זמן, שהפתרון למצוקתם הוא בהמשך נטילת התרופות לפרקי זמן ארוכים ואפילו בלתי מוגבלים, גם במקרים שאין בהם שום תועלת ממשית. למעשה, התמונה ביחס לתועלתם של נוגדי דיכאון שונה לגמרי ממה שטוענים יצרני התרופות ובעלי בריתם הפסיכיאטרים. לאחר פרסום מאמרים שניתחו מחדש ממצאים של עבודות מחקר שבדקו תועלת של תכשירים נוגדי דיכאון מול פלצבו (למשל, עבודת החוקרים אירווינג וקירש מ-2002), מתברר שעדיפות התרופות היא מינימלית, אם בכלל. גולת הכותרת של האשליה ה"מדעית"-הביולוגיסטית היא ספר האבחנות המוכר כ-DSM-IV. בו נמצאות כל "ההפרעות הנפשיות" המוכרות והן מאופיינות על ידי רשימות תסמינים. מכאן שמחלות נפשיות מושוות לתסמינים. והרי לכם מיתוס יפהפה שיצרה הפסיכיאטריה המודרנית ולפיו הפרעות אכן קיימות כישויות נבדלות ולהן גורם ביולוגי ידוע וטיפול ספציפי בהתאם. זו תרמית פסוודו-מדעית, שמקורה בשאיפה של הפסיכיאטריה לחקות את מדע הרפואה המודרני תוך התעלמות מכוונת מכך שאופיה האקזיסטנציאלי של המצוקה הנפשית אינו מתיישב עם השיח והעשייה של הרפואה המודרנית. כיום רופאים המתמחים בפסיכיאטריה משננים לעייפה את רשימות הסימפטומים מגדירי ההפרעות השונות, מסווגים אותם כחלק מהפרעה נפשית מוכרת, ואז כל מה שנותר הוא להמליץ על אחד מתכשירי הפלא מפחיתי הסימפטומים שקיימים בארסנל התרופתי. ומה בנוגע לאפשרות שמצוקה נפשית - כולל סימפטומים - היא שם כדי להצביע על דבר מה לא תקין בחיינו? הס מלהזכיר, שהרי אנו בעידן הקידמה המדעית שהופכת מטופלים ליצורים וירטואליים בעלי ליקויים בהולכה עצבית; להם מיועד טיפול "ספציפי" שמטרתו תיקון הפגם המוחי. הקביעה שדיכאון הוא הפרעה שנובעת מ"הפרת איזון כימי" היא לא יותר מסמנטיקה ומפנטסיה של פסיכיאטרים וחוקרים - אבל כנראה גם של ציבור רחב שסוגד לכל מה שקיבל את חותם מדע הרפואה. עצם השיח הפסיכיאטרי המודרני מטעה כדי ליצור את אשליית הידע והיעילות. לדבר על תרופות "נוגדות חרדה", תכשירים "נוגדי דיכאון", "נוגדי פסיכוזה", "מייצבי מצב רוח", כפי שמקובל כיום - זהו סילוף המציאות. בעצם מדובר רק בכימיקלים המשבשים את פעילות המוח. לעתים השיבוש הזה יכול להיראות או להיחוות כשיפור במצב הנפשי, אלא שלרוב המחיר הוא עצום. למשל, אנשים שנוטלים תרופות שהן כביכול "נוגדות פסיכוזה" מדווחים על ירידה חמורה בעירנות, בחיי הרגש וכו', אנשים שנוטלים "נוגדי דיכאון" מדווחים לא פעם על תחושת ניתוק מעצמם ומהסביבה. יתר על כן, המיתוס של ספציפיות פרמקולוגית מופרך מיסודו. אותן תרופות ממש ניתנות לאנשים שסובלים מדיכאון, חרדה, תסמונת טורדנית-כפייתית, התקפי פאניקה, הפרעות אכילה ועוד. אז היכן הספציפיות? ואם לא די בכך, אזי לרוב המטופלים הללו מוסיפים תכשירים מקבוצת "נוגדי פסיכוזה", כדי למתן את תופעות הלוואי או להעצים את השפעת תכשירי הבסיס. רוב המטופלים מקבלים בסופו של דבר קצת מכל דבר והרי לכם מתכון בטוח להרעלת המוח. רעה חולה בפסיכיאטריה המודרנית היא המעורבות המסיווית של יצרני התרופות. אליוט וולנשטיין, פרופסור לפסיכולוגיה וחוקר מוח, מייחד פרק בספרו "להאשים את המוח" לתיאור האופן שבו יצרני תרופות מעצבים את דעת הקהל ומטים את המחקר הפסיכיאטרי, כך שתכשירים פסיכיאטריים ייראו יעילים ובטוחים. המידע שהם מפיצים בנוגע לסגולות התרופות, כותב וולנשטיין, מטעה ולא מאוזן. ואם לא די בכך, הרי, כפי שגילה וולנשטיין, מאחר שאת רוב המחקר הקליני מממנים יצרני התרופות, הם מתערבים לא פעם כדי שהממצאים יתמכו בערך התרופות. למשל: בהתקשרויות רבות בין היצרן המממן את המחקר לבין החוקר יש סעיף המאפשר ליצרן להעלים מידע מהדו"חות טרם פרסומם או לעכב פרסום של מחקרים. יצרני התרופות הם גם המפיצים העיקריים של התיאוריות הביוכימיות של הפרעות נפשיות האמורות להצדיק שימוש מוגבר בתרופות לטיפול במצוקה נפשית. משמעות, רצונות, אכזבות, תסכולים, אובדן, חוסר אונים וכדומה - הוצאו לחלוטין מהשיח של מדע בריאות הנפש. הפסיכיאטריה המודרנית פועלת מתוך אשליה תרבותית, מונעת על ידי הרצון לרכוש מעמד של סמכות יודעת כל, בגיבוי המדע המודרני. ככזאת היא מתיימרת להסיר בהינף יד סבל ומצוקה שהם למעשה חלק בלתי נפרד מטבעם של בני אנוש. יתר על כן, הפסיכיאטרים, שסבלו ממעמד נחות ומיחס של זלזול מצד עמיתיהם הרופאים בגלל אופיה הסובייקטיווי של הפסיכיאטריה, יכולים עתה ליהנות מלגיטימיות מחודשת. התוצאה של כל אלה היא מטופלים המולעטים בתרופות, שגישתם לפסיכותרפיה נחסמת, וגרוע מכל - מאובחנים בכל מיני הפרעות דמיוניות האמורות להצדיק את סוג הטיפול שהם זוכים לו. אני פוגש לא מעט מטופלים לאחר שנים של ניסיונות תרופתיים עקרים, שמעולם לא הוצע להם טיפול פסיכולוגי, אלא נאמר להם שיש להם, לרוע המזל, מוח חולה. המטופלים הללו שוכנעו (בחלקם לא!) שהם אכן סובלים מהפרה של איזון כימי אף שלא קיימת שום בדיקה מעבדתית או אחרת לאישוש אותו שיבוש ביוכימי, ואיש אינו מסוגל להגדיר איזון כימי תקין מהו. זאת ועוד, יש מקום להניח שהואיל ולא הוכח ששיבוש כימי אכן קיים ביסוד ההפרעה הנפשית, אזי נטילת תרופות פסיכואקטיוויות עלולה לחולל שיבוש ביוכימי שלא היה שם קודם. את זה טוען ומוכיח בלהט הד"ר פיטר ברגין, פסיכיאטר אמריקאי ממובילי ההתנגדות לפסיכיאטריה הביולוגית. אם הפסיכיאטריה רוצה להחזיר לעצמה אמינות וכשרות, עליה לוותר על הטענות הגרנדיוזיות בדבר פריצות דרך מדעיות ולחזור לתפקיד הצנוע - להאזין לאנשים במצוקה ולעזור להם אט אט למצוא את דרכם. על הפסיכיאטריה להודות שבפועל שום דבר חדש, אמיתי ומוצק לא התגלה במשך העשורים האחרונים בתחום הביוכימיה והגנטיקה של הפרעות נפשיות. תגליות כאלה לא הושגו לא כי המאמץ וההשקעה בכך לא היו מספיקים. להיפך, סכומי עתק הושקעו, עם תוצאות דלות ביותר. מכל האמור לעיל אין להסיק בהכרח שהשימוש בתרופות פסיכיאטריות הוא פסול מכל וכל. אפשר פה ושם, במקרים קיצוניים, וכדי להקל על מצוקות קשות, לעשות שימוש מוגבל וזהיר בתכשירים פסיכיאטריים. בשום אופן אין לראות בכך את חזית הטיפול הנפשי. כותב הד"ר דייוויד קייזר, פסיכיאטר אמריקאי, במאמר ביקורת חריף על הפסיכיאטריה הביולוגית Times") ("Psychiatric, 1996 : "אני יודע שאילו הכלי היחיד שעמד לרשותי כמטפל היה פנקס המרשמים, הייתי נהפך לפסיכיאטר גרוע". באחת ממודעות הפרסומת לפרוזאק כתוב: "יש לו 20 מיליון פרצופים אך רק שם אחד... דיכאון". הגיע הזמן שהפסיכיאטרים יגלו מחדש את 20 מיליון הפרצופים. הד"ר שחר הוא פסיכולוג קליני וחבר במרכז הבינלאומי לחקר הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה (ICSPP) - ארגון שמטרתו טיפוח האתיקה של הטיפול הנפשי

היידי, התשובה של ד"ר יורם יובל היתה עניינית מאוד - במקרים של דכאון קל עד בינוני יתכן ואפשר למצוא חלופות לטיפול תרופתי. במקרים של דכאון קליני עמוק - לא. אני מסכימה עם ד"ר יובל. יש מקרים, הרבה מקרים, שבהם אפיזודה דכאונית קלינית תפחה למימדים של דכאון פסיכוטי... ואז לא רק שיש צורך ב - SSRI אלא גם באנטי-פסיכוטי. מאידך, בעידן הפוסט-מודרני שבו כולם רוצים הכל ומהר, אז נוצר ביקוש עצום לפרוזאק וחבר מרעיו הכימיים. מעולם, אבל מעולם, לא שמעתי על פסיכולוג שנמנע מטיפול רק בגלל שהמטופל הפוטנציאלי קיבל טיפול תרופתי! להיפך, אני מכירה הרבה פסיכולוגים שמעודדים טיפול תרופתי במקרים בהם הם חשים אוזלת יד נוכח הסימפטומים של מטופליהם. האדם נולד ומת סתם ככה בלי סיבה. אז למה לסבול יותר ממה שאפשר? בחיים עצמם אין כלום מלבד המשמעות שאנחנו מעניקים להם, ואם דכאון (למשל) גורם לנו לאבד גם את המשמעות הזאת, אז מה בעצם נשאר לנו? יש לנו זמן קצוב. לכולנו. אז אם אפשר להקל במקומות מסוימים, למה לא? רוב המטפלים - פסיכותרפיסטים ופסיכיאטרים - מעודדים טיפול משולב (שיחות+תרופות), כך שקשה לומר שמישהו חוסם משהו. כמובן, וזה חשוב, שיש להתייחס לכל אדם ואדם בנפרד. אולי באמת רצוי להפעיל יותר שיקול דעת לפני שרושמים למישהו טיפול תרופתי, אבל לפסול את האופציה הזו? ס.מ.