תובנות

שלום הייתי בטיפול פסיכולוגי כשנה, לא הרגשתי שהיא ממש עוזרת, אבל היה לי טוב להרגיש את הנוכחות שלה.לקחתי אותה איתי, חשבתי עליה המון. אבל בשיחות לא הייתי פתוחה ממש, לקח לי המון המון זמן.. אחרי שנה עשיתי הפסקה בת 5 חודשים, ועכשיו אני שוב נפגשת איתה ממקום אחר, ממקום של היזדקקות, ממקום של להיות מוכנה לראות כמה היא חשובה לי ולהודות זאת מולה. לא קל.. השאלה שלי: האם זה נורמלי ששנה אני התעסקתי רק "בה". שנה שרציתי לראותה, אבל לא עשיתי טיפול. חברות שלי היו להן המון תובנות, המון דברים , ואני הרגשתי שאני לא מתקדמת כלום, מלבד "לספוג את הנוכחות שלה". מאד תסכל אותי, אבל היה לי יותר טוב עם עצמי ויותר טוב עם הסביבה... אתמול קראתי על הפרעת אישיות אובססיבית, ולדעתי זה בדיוק מה שיש לי. אני מסתכלת אחורה לשיחות שלי עם הפסיכולוגית, וזה כל כך ברור. מאד עצוב לי... אני מרגישה פגומה, ממש פגומה...מקום מאוד נחות וחסר תיקון. למה הפסיכולוגית לא שיתפה אותי בזה? האם היא ניסתה להגן מאמת מרה עד שאוכל לקבלה? פתאום כשהפסקתי להתעסק בה, וב"התאהבות" שלי כלפיה, נופלים לי הרבה אסימונים, ואני יותר שקועה בעצמי , מאד מאוכזבת מעצמי, מהמקום שלי בחיים, מול החברה, מול הקשרים. זה לא שלא ידעתי שאין לי בעיות, רק ברגע שמצאתי קיטלוג, ממש עשה לי רע, כאילו אני מאד פגומה ואין דרך לתקן, כאילו אני לא מספיק טובה לבן הזוג, לילדים, לכל העולם, נעשה לי ממש רע..

הי ילי. תוך כדי התשובה שלי אני אכניס גם המלצה קטנה לספר מקסים (אם לא קראת) "שלושה בסירה אחת". נזכרתי בספר הזה כשקראתי שאת משוכנעת שיש לך הפרעת אישיות אובססיבית אחרי שקראת כתבה המתארת את הסימפטומים. בספר יש קטע נפלא המתאר מישהו מדפדף בספר עב-כרס המכיל את כל האבחנות של כל המחלות הידועות בעולם בערך, ובכל מחלה שהוא מגיע אליה הוא פשוט המום כי הוא מגלה שיש לו את כמעט את כל הסימפטומים (כולל מחלות של עצים, ומחלות שרק חיות משק נדבקות בהן....) אני חושבת שזה נורא טבעי, וכמעט כולנו נזדהה עם הרבה מאוד סימפטומים של תופעות שונות ומשונות, ובעיקר כאשר מדובר על תופעות הקשורות בנפש. כנראה שזה על אותו משקל של אנשים שמיד מתחיל לגרד להם הראש כאשר מישהו מדבר על כינים...העובדה שמצאת כמה סימפטומים שנראה לך שמתאימים להפרעת אישיות אובססיבית - ממש לא מעידה על כך שזה אכן כך. תופעת ה"התאהבות" במטפל/ת היא מאוד, מאוד שכיחה, אני חושבת שלא תמצאי ספר פסיכולוגיה שלא מדבר בהרחבה על התופעה. נסי לחשוב האם את מכירה את התופעה הזו בחייך גם במערכות יחסים אחרות. האם את מכירה את תחושת הנזקקות הזאת, את הפחד מהניתוק (חרדת נטישה), האם זה מאפיין קשרים אחרים שלך ? אנחנו מביאים אל תוך הדינמיקה הטיפולית הרבה מאוד מדפוסי ההתנהגות שלנו עם העולם ה"חיצוני", וזה כמובן חיובי מבחינת הטיפול, כי זה מעניק לנו הזדמנות לנתח ביחד עם המטפל את ההתנהגות שלנו, לבדוק מה מניע אותנו לנהוג כך או אחרת. נראה לי שחשוב מאוד שתדברי עם הפסיכולוגית שלך על תחושותייך. זה עשוי להוות קרש קפיצה להמשך הטיפול, והזדמנות עבורך להגיע לתובנות חדשות על נפשך (פחות פסימיות מהתובנות עליהן דיברת בהודעתך). בהצלחה !