אני מיזנטרופית.

האם אני אמורה לטפל בזה? או שזה חלק מהאישיות?

אם זה מטריד אותך כנראה שיש מקום לשיפור... במה זה בא לידי ביטוי? איך את מגדירה מיזנטרופיות?

שלום, מיזנתרופיה (לטובת הקוראים האחרים) מוגדרת כשנאת גברים, או באופן כללי יותר שנאת בני אדם. אנא כתבי ביתר פירוט במה את חווה את עצמך כמיזנתרופית, על מנת שאוכל להתייחס ברמה האישית. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

ובכן, לא ידעתי שמיזנתרופיה זו שנאת גברים. זה לא מפריע לי במיוחד, אבל זה מוזר שזה הגיע למצב הזה. פעם הייתי אדם מאוד חברותי וידעתי לשמור על קשרי ידידות, הייתי סוג של "חיית מסיבות" ותמיד עניין אותי להכיר אנשים אחרים. בשנים האחרונות זה לא ככה, אני לא אוהבת יותר ללכת למסיבות ו"להתחכך" בקהל, תמיד זה מעצבן אותי להיות בחברת אנשים שאני לא מכירה. אני בת 23 עכשיו, ככה שזה מוזר לי שזה ככה, משום שאני יודעת שאולי עם השנים ככל שמתבגרים אז "מאבדים את זה", ז"א נרגעים קצת וכולי. אבל מצד שני, הרבה אנשים בגילי הם יותר חברותיים ממני ככה שאני מרגישה שאולי זה קשור למשהו אחר. דווקא אני מקבלת הרבה הזמנות למסיבות אבל זה פשוט לא מעניין אותי יותר. הביטחון העצמי שלי גם פחת הרבה יותר ואני די ביישנית עכשיו. בשנים שקדמו לזה, ידעתי לקדם את עצמי מבחינת העיסוק שלי ומבחינת בן אדם הרבה יותר טוב מאשר עכשיו, עכשיו אני מרגישה רק שאני רוצה שיניחו לי. גם מעדל החברים שלי הצטמצם, ניתקתי קשר עם הרבה אנשים ונשארו לי רק מעט מאוד חברים טובים. אפשר לומר שאולי יש לי 2-3 חברים שאני מדברת איתם על בסיס קבוע, אבל גם זה בקושי. עדיין יוצא לי להכיר אנשים, ובהתחלה ההתלהבות גדולה ואני מראה להם שאני מעוניינת ביצירת קשר אבל זה עובר גם מהר מאוד וכעבור יום-יומיים אני גם לא מחזירה טלפונים ודי "עוזבת" אותם. יש גם אנשים שניתקו איתי קשר על בסיס העובדה ש"לא איכפת לי מהם" ושהם חושבים (וכנראה גם צודקים) שאני לא מעוניינת להגיע למפגשים החברתיים שלהם. באופן כללי אני אדם שמאוד רגיל להיות לבד ואני מניחה שאני אוהבת את זה ככה. גם בקשרים זוגיים אני מוצאת את עצמי מעדיפה להיות יותר לבד מאשר בזוג. אני מעדיפה להיות עם עצמי ולא להיות עם עוד מישהו. חשבתי שזה קשור למצב רוח או אולי לבן זוג אבל זו רוטינה שחוזרת על עצמה עם עוד בני זוג שהיו. אני מרגישה מאוד לא נוח במפגשים חברתיים, פעם חשבתי שאני אדם מאוד מעניין אבל התחוור לי לגלות עם הזמן שזה לא ככה. אולי עם השנים ככל שנושאי השיחה התרחבו פתאום ראיתי שאין לי מה לומר או להשתתף בשיחות. תמיד הייתי מאוד מרוכזת בעצמי ובבעיות שלי ואני חושבת שבאיזה שהוא אופן נתתי לבעיות שלי להשתלט עלי ככה שאין לי מה לחלוק עם אנשים יותר מאשר הבעיות של עצמי. אין על מה לדבר בין אם זה על ספרים/סרטים/חווית וכן הלאה ואני חושבת שאולי זו הסיבה להתרחקות שלי מהחברה, אני אוהבת להתחבר לאנשים חכמים מעל הממוצע אבל בסופו של דבר נהנית יותר להקשיב להם מאשר לפצות פה. אני מרגישה שאולי אם אני אדבר אני רק אצדיק את המשפט "סייג לחוכמה - שתיקה". אני מבינה עכשיו שזה אולי הפחד הגדול יותר שלי, משום שאני לא מוצאת את עצמי בחברת אנשים לא משכילים ותמיד מחפשת בני זוג משכילים מאוד אבל מצד שני אני מפחדת שיחשבו שאני טיפשה. אני יודעת שאני אדם אינטילגנטי, אבל אין לכך שום קשר לידע כללי. אני מרגישה שאין לי כוח לשום דבר, לא להכיר אנשים לא ללמוד דבר חדש ובנוסף לכל זה, אני שוכחת דברים מאוד מהר. אני שוכחת דברים שקושרים לידע בסיסי וכללי, דברים שאהבתי פעם - אני לא זוכרת אותם יותר. אני שוכחת שמות של אנשים ואני מרגישה שלעיתים פשוט אין לי כוח (כמו כוח פיזי) לזכור אותם. אני מרגישה שאין לי את הכוח השכלי (זה נשמע נורא) לעשות את זה. אני דווקא כן לומדת משהו בתור סטודנטית אבל אני שוכחת הכל ואין לי כוח ללמוד למבחנים אפילו. קניתי לעצמי כל מיני ספרים שלא קראתי בכלל והם שוכבים ומעלים אבק. חשבתי להרשם לכל מיני חוגים אבל גם אין לי כוח ללכת אליהם. אני מרגישה שאני מסוג האנשים שרק מדברים - אבל לא עושים שום דבר. אני מרגישה מאוד ריקנית. קלטתי את זה כשהכרתי בחור וכשדיברנו, אחרי ששוב שפכתי בפניו את הבעיות שלי (ולא התכוונתי בכלל לעשות את זה אבל לא היה דבר אחר לומר) פתאום לא היה לי על מה לדבר ואח"כ הבנתי שהוא חושב שאני די סתומה. אני מרגישה שאנשים הם יצורים רעים שרק מזיקים לי אישית מאשר מועילים לי. אני חושבת שגם קצת הרסתי לעצמי קשרי עבודה בשל העובדה שאני מתרחקת מאנשים ולא מקיימת הבטחות. הרבה אנשים אמרו לי שאני אדם אינטרסנטי שפונה אליהם רק כשאני צריכה משהו - בין אם זו אוזן קשבת או דברים אחרים. אפילו החברה הכי טובה שלי אמרה לי את זה פעם ולמרות שניסיתי לשפר את עצמי זה עדיין לא ממש עזר. באשר לעניין האחר - שנאת גברים ובכן, למרות שחשבתי שמיזנטרופיה זו שנאת אדם, אני מרגישה גם שאני שונאת גברים... אני תמיד מרגישה שהם לא באמת רוצים אותי כבנאדם ולא באמת מעוניינים לדבר איתי אלא רק רוצים אותי רק במישור המיני. הרבה בחורים מוצאים בי בחורה של "סטוץ" מאשר קשר אמיתי. ואפילו כשהם אומרים שזה לא ככה, אני מרגישה שזה כן ככה. הרבה בחורים שיצאתי איתם התגלו כחארות (סליחה על הביטוי) - הם התנהגו לא יפה, בילדותיות, לא היו רציניים או שהיו להם הרבה מאוד בעיות והם לא רצו לפתור אותן. אני בחורה שנראית טוב מאוד ואני יודעת שאולי זו אמורה להיות מחמאה שהם כן נמשכים אלי, אבל אני איכשהוא מרגישה עד כמה שזה שטחי ולא אמיתי. לסיכום, אני חושבת שאני אדם מאוד בודד ואני חושבת שאני לא באמת רוצה לפתור את זה. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני לבד ואין לי את הכוח להשקיע בכוחות האלה. אני לא חושבת שאני רוצה לפתור את זה, אולי זו בריחה אבל אני חושבת שזה לא ככה. אני חושבת שפשוט מאוד התרגלתי להיות עם עצמי, מגיל מאוד צעיר האמת היא שפשוט אהבתי להיות לבד. אז האם כל זה אמור להפתר? או שאם אני לא מעוניינת לפתור את זה, האם אני כן אמורה? תודה.