ניתוק

שלום, אני בתחילתו של טיפול פסיכולוגי (עברתי עד עכשיו חמישה טיפולים), ובמפגש האחרון דיברתי עם הפסיכולוגית על נושא מסויים, נושא שכשחשבתי עליו לבדי בכיתי כי הוא גרם לי כאב רב, אולם בפגישה עם המטפלת, למרות שחשבתי שברגע שאני אתחיל לדבר על הנושא הזה אני ממש אבכה ונורא יכאב לי, יצא שדיברתי בצורה מאד אינפורמטיבית, בלי טיפת רגש. וגם אמרתי את זה למטפלת, והיא צדקה כשאמרה שזה נושא שצריך לטפל בו- מעין ניתוק בין עולם ה"לבד", העולם הפנימי לעולם ש"בחוץ", דבר שמשפיע גם על יצירת קשרים חברתיים. כמו כן, כבר הרבה זמן שאני נמנעת מליצור קשר משמעותי עם בני משפחתי מאחר וקשר כזה יפגע בי (אני מבקרת אותם כל שבוע, אולם "מתנתקת" בכדי לא להיפגע מדפוסי התנהגות מסויימים שלהם). זה דבר שצריך לטפל בו, אולם לא הצלחתי לחשוב על שום דבר בקשר לכך- מה אני יכולה להתחיל לעשות בקשר לכך, או כל דבר אחר הקשור לנושא משום צד, אספקט (אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מעבר למה שאמרתי). אולי יש למישהו רמז כלשהוא להציע לי? על מה לחשוב? תודה

שלום, התיאור שלך מצביע על כך שאת בהחלט בדרך הנכונה - את בודקת במרחב הטיפולי מתי את מתנתקת ובאילו תנאים את יכולה לא להתנתק, ובהמשך תוכלי לבדוק את הנושא בהקשרים נוספים, חוץ טיפוליים. פשוט המשיכי בעבודה הטיפולית... בברכה, אורנה ראובן-מגריל

תודה על התגובה. חיפשתי "קצות חוט", איזשהם דברים/ מחשבות איתם אוכל לבוא לטיפול הבא, ולא מצאתי. ואולי זו הנקודה בה מתחברים שני ה"עולמות"? אולי זהו קו התפר שבין הניתוק לבין האמת אותה אני רוצה לחוות?

אכן המשכתי בהליך הטיפולי, ועכשיו ממש קשה לי.. רק התחיל הטיפול, וכבר יש לי "מצבי רוח", אני עצובה בלילות ועכשיו זה מתחיל לעבור גם לימים, ובנוסף מאחר ואחת הבעיות שבאות לידי ביטוי מהניתוק הזה הוא חוסר קשרים חברתיים משמעותיים, אני מתהלכת בתחושת בדידות שמוסיפה ומעכירה על האווירה הכללית.. אני באמת מאד מקווה שכן יתחיל לצמוח מזה משהו, שכן ההליך הטיפולי הינו ארוך וממושך, ושתחושות אלו לא ילוו אותי ו"ישתלטו" על אורח חיי במשך זמן ממושך של יותר מכמה חודשים. אבל עדיין זה נורא קשה, עצוב ובודד..