מולש :)

הייתי בטיפול פסיכולוגי במשך יותר משנה וחצי אצל פסיכולוגית, ומשום מה כבר בתחילתו החלטתי שככל שאדע פחות על הפסיכולוגית, כך ייטב. אולי טעיתי, המסקנה הכי טובה שהגעתי אליה היא שאני לא יודעת כלום, כי אולי בהעדר ידיעה אי אפשר לחלוק עמה כאילו היא בת אדם, שהיא גם פסיכולגית, ואולי זה פוגם באפשרות שלי לחלוק? מה גם שזה מוזר לדבר שנתיים עם מישהי ולא לדעת מי היא בכלל, אולי מתוך אגוצנטריות לא התעניינתי. מה את חושבת? והיום הרצתי חיפוש בגוגל... :)

שלום מאיה (אני מניחה...), האינטואיציה שלך לגבי היכרות הדדית עם המטפלת מאוד מתאימה לתפיסה פסיכואנליטית של טיפול. לפי תפיסה כזו המטפל נשאר דמות אנונימית, על-מנת לאפשר למטופל חופש (שאיננו קיים באותה המידה בקשרים אחרים), להשליך על דמות המטפל כל שעולה בדעתו. מאחר ומן הסתם המטופל יבטא תחושות השייכות לקשרים שהוא מכיר (דוגמת הקשר עם הוריו), מתקבל במרחב הטיפולי חומר רב על חוויות החיים והמבנה הנפשי של המטופל. כדאי לציין, שלצד תפיסה זו קיימות תפיסות הרואות תועלת רבה גם בחשיפה אישית של המטפל (בתנאים מסויימים), ואני מניחה שלעיתים גם לדעת "משהו" על הדמות האנושית האותנטית של המטפל זה "עוזר". החשוב ביותר הוא למצוא את האיזון המתאים לכל זוג מטפל-מטופל, ולדבר על הדברים בטיפול עצמו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל

כדאי לדעתך :) לבקש מהפסיכולוגית מידע שהיא אספה במהלך הטיפול? אולי זה יעזור לי להגיע לתובנות עצמיות כמו כשאני קוראת דברים שכתבתי פעם או שאוכל להסביר דברים שלא הצלחתי להסביר קודם לכן, או שבעצם הפרספקטיבה שלי השתנתה במשך הזמן... איך את מסבירה את זה שלפעמים אני רוצה לומר דברים בפגישות, ובפגישות עצמן אני חולקת דברים אחרים? איך אפשר ליישב את הדיסוננס הזה, בין הצורך לחלוק לחוסר היכולת לפעמים? ולמה אני כל כך לא החלטית. כמו שראסל אמר פעם- כל הבעייה בעולם היא שטיפשים ופנאטים כל כך בטוחים בצדקתם בעוד שיודעי דבר מפקפקים בעצמם ללא הרף...(אולי הוא היה טיפש באותו הרגע, כי הוא הכליל) ומי אמור לדעת יותר טוב ממני מה אני רוצה,ומה טוב לי, ומה אם אני לא בטוחה יותר מדי פעמים? נדמה לי שההחלטה "לשחרר הגנות" היא בין המוצלחות שבהן, אבל יש די הרבה כאלה, בעצם, יש לי פסיכולוגית טובה :P

אה, וסופ"ש נעים ונחמד, תודה ---;---@