כאב של בן זוג על אובדן

שלום רב, אני חייבת לחלוק נושא שכואב לי מאוד ומטריד אותי: בן זוגי זה כשנה איבד את אביו בהיותו בן 16 כיום הוא בן 30 אבל המשפחה עדיין לא מוכנה לעכל את האובדן. הוא חונך על ערכים ואהבה וקשור מאוד למשפחתו. אימו לא חוותה מעולם גבר מאז, טוענת שהשאיר אותה מלאה. הבעיה היא שבן זוגי, כאשר מדבר על האובדן מתחיל לשאול שאלות: למה זה קרה? למה המשפחה שלי היתה צריכה לחטוף את המכה הזו? הוא חרד מאוד לאמו כי היא ההורה היחיד שלו. היתה חסרה לו הכוונה במהלך השנים, מי שייעץ לו איך להתקדם בחיים ועוד. שתבינו, הוא האדם הכי עצמאי ולא פרזיט שהכרתי בחיי, אך לטענתו יש לו חלל שתמיד יהיה. הימים הללו, הבכי הכואב הזה והשאלות מותירות אותי, בתור בת זוגתו שכל כך אוהבת חסרת אונים, כל כך אוהבת ומנסה להיות חזקה, אך מתפוצצת מבפנים ולצערי גם מולו לעיתים. לפני שהכיר אותי, כלל לא דיבר על האובדן עם אף אחד ואני, לטענתו, נותנת לו את ההכוונה בחיים, כפי שהוא במקביל משלים לי צרכים אחרים. אצלם במשפחה , שיש בעיה "לא מדברים". אני באה ממקום אחר לגמרי: למדתי פסיכולוגיה (למרות שידע לא מספיק כשהרגש משתלט) ואני מדברת עם חברי נפש על כל דבר. גם אני חוויתי קשיים בחיים, בציפיות גבוהות מידי ועוד וזה מה שעזר לי להתמודד. הגעתי למצב שבשבועיים האחרונים אני בוכה יום יום, הוא מבקש לא לדבר על זה כי ז מכאיב לו ואני רוצה לעזור לו. איך אני עושה את זה? אגב, לטענתו הכלים שלו יבואו מבפנים והוא מסרב לדבר עם משהוא מקצועי.

שלום רוית, את מתארת תחושת קרבה עמוקה בינך לבין חברך, המתבטאת בתחושות רבות עוצמה שלך כאשר הוא עצוב. עם זאת, לעיתים אנו זקוקים לנפרדות מסויימת על-מנת שנוכל לעזור לאחר. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הדינמיקה בין הזדהות ונפרדות שיש בין הורה וילדו: כאשר ילד נחבל ובוכה, מובן שההורה מזדהה עם כאבו, אבל הוא גם צריך להישאר מספיק "נפרד" על מנת לטפל במצב כמו שנדרש מהורה, כלומר להיות פנוי להרגיע ולשים פלסטר... חבל שחברך אינו מעוניין להיעזר בשיחות עם איש מקצוע, אך באפשרותך להתייעץ בעצמך לגבי דרכים מתאימות להגיב אל הכאב שלו, ולחוש את עצמך אוהבת ומזדהה אך גם נפרדת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל