טיפול

בתי בת 23 ומטופלת שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, היא הגיעה איליה עקב דכאון בעקבות משבר רומנטי, ואז היא גם עלתה על סימפטום של הפרעת אכילה שיש לה. רק בזמן האחרון, אחרי שנתיים מתחילים לראות אצלה שינוי. היא יותר שלמה עם עצמה, פחות מתפרקת במשבר, יותר מקבלת את העולם וצרותיו בהומור, ולא בבכי, יותר מדברת על עצמה ומספרת. היא אמרה לי שיש לה נטיה לדכאון, וגם הפרעת האכילה לא בכוןן של להיעלם, ולכן היתה רוצה שלתמיד תהיה לה התמיכה של הפסיכולוגית שלה, כי השעה השבועית הזו נותנת לה כח להמשיך ופרופורציה. האם זה נורמלי? האם טיפול לא צריך להסתים? האם זה אומר שהיא פיתחה תלות במטפלת? או שיש אנשים שבאמת זקוקים תמיד לטיפול?

שלום סימה, יש קשרים טיפוליים הנמשכים מספר שנים, במיוחד בגישה פסיכואנליטית. אני מאמינה שלאורך הטיפול בתך תרגיש תחושות שונות, ויתכן שבעוד זמן תעדיף להיפגש עם הפסיכולוגית בתדירות נמוכה יותר, ובשלב מסויים תחוש רצון משלה לסיים את הטיפול. כרגע נראה שהיא נעזרת ונתמכת בטיפול בצורה טובה, ולכן נכון להמשיך בו. בברכה, אורנה ראובן-מגריל