פרגמנטליות

חזרתי לטיפול פסיכולוגי אחרי הפסקה של שש שנים. אני זוכרת מעט מאוד ממה שהיה אז. ממש לא-כלום. יש כל מיני זיכרונות בעצם, מעטים, אבל לא שום דבר עם רגש. זו היתה תקופה אפלה, דיכאונית, אובדנית, הייתי מסוממת בתת-הכרה, יש דברים שהייתי מעדיפה לא לזכור. אבל גם כאלה שגם כשאני רוצה לזכור אני לא מצליחה. אין קו רציף. אין המשכיות. אני מנסה לאסוף את עצמי, אבל מול אנשים אחרים, גם מול המטפל שלי, זה כמובן עוד יותר מסובך. אני הכי ברורה לי כשאני רחוק ולבד ובכל זאת אני לא נוסעת רחוק ולבד. אני מנסה להיאחז במה שלכאורה הוא ברור ומוכר, אבל שום דבר אינו ברור או מוכר וכבר שנים שאני מנסה ולא מצליחה לבנות אותי מול זה. לבד. מה שאני מנסה לומר הוא שנראה לי שאני עובדת פה על עצמי, שבלתי אפשרי להיבנות מול אדם אחר כשאני מנותקת, מפורקת, מחפשת בו אותי, מחפשת זיכרונות ורגשות כדי לאסוף ולהרכיב. אני מזהה את הדבר הזה אצלי שהוא פגוע ומפורק, מה שצריך לטפל בו. אבל אני לא רואה איך זה עוזר. כל פגישה היא כמו לקחת אוויר ולצלול ולעצור את הנשימה. אני במצב חירום ולא באמת לומדת כלום כשאני כל הזמן עסוקה בלנסות לשרוד אותי מתוך הפגישה. איך לא ללכת לאיבוד. איך להיות בה. איך לזכור ממנה. אז אני על טייס אוטומטי. לעולם לא באותו רגע. לעולם לא שם. החיוכים קופאים לי על הפרצוף. אני רק מנסה לאסוף משהו כדי לשמור לאחר כך, לאיזה זמן שבו אני כן אהיה נוכחת ואוכל לזכור. ולעבד. להפוך את הנקודות הרסוקות לקו. אני מדברת על הדברים האלה בטיפול. זו רק ההתחלה, אבל זה עדין נראה לי מטורף, בטיפול, בסילוף, כי כל זה הרי לא אמיתי באמת, לבנות דבר אמיתי באמת. נדמה לי שהשאלה שלי היא איך הופכים את הפרגמנטים ליצירה אחת כשאני לא באמת נמצאת שם, כשזה לא באמת אמיתי. אם אני לא מנותקת טוטאלית אני עסוקה בלנסות לזכור לאחר כך, או לנסות להציג איזו גרסה מתפקדת ושפויה יחסית שלי. מישהי שמבינה מה קורה סביבה, מישהי שאפשר לדבר איתה. אולי אי אפשר לדבר איתי. אני מרגישה פתטית ומטומטמת. שונאת להיחשף בבורות ועוד יותר בבורות שלי לגבי עצמי. אז מצד אחד יש משהו באמת פגוע שמוכרחים להתייחס אליו. מצד אחר, אני מתביישת שעוד לא התעליתי מעל זה, כאילו אני רק מחפשת הוכחות, הכרה, הבנה, לפרגמנטליות שלי. זה לא מה שיעזור לי. ותמיד ויש את הפחד לחזור למקומות אפלים שבקושי יצאתי מהם, אני מרגישה את השדים והתהומות ופוחדת. אוף איתי.

שלום, את כותבת ברגישות ובכאב על החיפוש שלך אחר עצמי אינטגרטיבי ושלם. אני מקווה שאת יכולה להביא את התחושות המורכבות האלה לתוך הטיפול, ושם לנסות להתבונן בהן, "לשחק" איתן, לפרק ולהרכיב... אני מאחלת לך הצלחה, זו באמת דרך ארוכה אך לעיתים קרובות מרגשת ומתגמלת. בברכה, אורנה ראובן-מגריל