ייסורי מצפון

נפרדתי מהחבר שלי, אחריי שנתיים. אני שלמה עם ההחלטה, אך כשנפרדנו הוא גרם לי לייסורי מצפון קשים מאוד. זאת אומרת, אני לא מתחרטת שנפרדנו, אבל כואב לי עד העצמות שפגעתי בו ולחשוב שהוא עכשיו פגוע וכואב עושה לי רע . אני אפילו במצב שאני רוצה להתקשר אליו לדבר איתו, רק לשמוע שהוא סלח לי. אני מרגישה כאילו פשעתי, אני יודעת שעשיתי מעשה רע לגביו. ורע לי, ואני לא מצליחה למצוא שלוות נפש כי הלכתי עם הצרכים שלי ונפרדתי ממנו. האם זה נורמלי, התחושות שלי?

הי, קודם כל התחושות הן נורמאליות לגמרי. מצד אחד את מרגישה שלמה ואין בך חרטות, שזה בסדר גמור וזה לגמרי לא "מעשה רע לגביו" ומצד שני הגיוני שלאחר שנתיים של יחד (לא ציינת את גילך) יש בך רגשות אליו וואת חשה כאב שהוא סובל כביכול "בגללך". את שלוות הנפש את תרגישי לדעתי לא כשהוא "יסלח" לך אלא שהזמן טיפה יעבור... ושתפנימי את העובדה שזה לגמרי הגיוני ונכון ללכת עם הצרכים שלך.. קוקי

תודה. אני בת 26. היו דיבורים על חתונה, והיו המון דברים גדולים וקטנים שהרחיקו בינינו, לפחות ככה זה היה לגביי. הוא לא מרגיש באופן זהה אליי שהקשר נחלש ואיבד טעם, כנראה זה שינוי שהתחולל רק בתוכי. אני עדיין באיזשהו מובן צריכה להתגבר עליו, כי הוא היה אהבת חיי וקשה לי עם זה שהוא עדיין מרגיש כלפיי כך. אני כל כך רוצה בטובתו ושיהיה מאושר, שזה מאמלל אותי שאני זאת שגורמת לו להיות לא מאושר.

שלום, את מתארת את התחושות המורכבות שאפשר לחוש בתוך קשר, וגם כשהקשר מסתיים - אהבה, עצב, אשמה... אני מניחה שגם במהלך הקשר עצמו היה עיסוק בנושאים כמו פגיעה, בטחון, כוחות (מי יותר "רוצה"?, מי יכול לפגוע? איך עומדים בפגיעה?), ואולי את רוצה להמשיך לחשוב על הנושאים האלה. בכל מקרה, בן-הזוג שלך לשעבר יצטרך לעבור את הדרך שלו (ויש לו מן הסתם קצב משלו...), כפי שאת עצמך צריכה להתמודד עם הדברים. בברכה, אורנה ראובן-מגריל