שאלה

האם ייעוץ פסיכולוגי במנון של 2 פעמים בשבוע לאורך תקופה ארוכה מצביע על בעייה עמוקה? האם ייתכן שזוהי אולי שרלטנות גרידא? הכוונה לגבר בן 32 שנים, אין לי כלים לבחון זאת לכן מבקש את עזרתכם. מדוע כל פעם שאני מבקש/דורש כאב להיות שותף לענין כאב מודאג הפסיכולוגית בעצם מנתבת זאת לחסיון המטופל? כשאני מתעקש שאני רוצה ודורש לדעת מה מצבו של יוצא חלצי, היא דורשת אשור הבן. האם במסגרת הייעוץ/טפול הפסיכולוגית לא יכולה לנתב זאת דרך המטופל ולא אני צריך לנתב זאת דרך הבן. במלים פשוטות מדוע הפסיכולוגית לא עושה זאת? למה אני צריך לעשות זאת?

דודו, העלית שני נושאים חשובים שקשורים לטיפול נפשי. 1. סודיות: זה הבסיס של כל טיפול נפשי. המטפל מחוייב לשמור על סודיות. מותר לו להפר אותה במקרים בהם יש סכנה ברורה לחיי המטופל או הצהרת כוונות, מצד המטופל, לביצוע פשע כזה או אחר. ולכן אסור לפסיכולוגית לדבר איתך ללא אישורו של בנך, אחרת היא תעבור על חוקי האתיקה. וזה ללא קשר לדאגתך המרובה כאביו של המטופל שלה. פשוט אסור לה. 2. לכל אחד מתאים "מינון" שונה של פגישות טיפוליות. לעתים המטרה בשתי פגישות בשבוע היא להקל על המטופל, שמתקשה להתמודד עם פער של שבוע בין הפגישות. סביר להניח שגבר בן 32 יכול להיות שותף בהחלטה על מספר הפגישות השבועיות, וזה ה"מינון" שמתאים לו. אני יכולה לומר לך, באופן אישי, שהתחלתי את הטיפול שלי עם פגישה אחת בשבוע. בהמשך עברתי לשתיים, וכיום אני מגיעה שלוש פעמים בשבוע. לכל תוספת של פגישה שבועית קדמו כמה פגישות של בדיקה - האם זה מה שנכון עבורי? זה יועיל/יזיק לי? וכו'... בשום מקרה לא הופעל לחץ מצד המטפלת שלי. ס.מ.

שלום דודו, אני מבינה שאתה חש אי נוחות רבה סביב הטיפול הפסיכולוגי של בנך, הנמשך זמן רב ואינך שותף לתכניו. התחושה הזו בהחלט מובנת, לאור העובדה שישנו מרחב שלם בחיי בנך שהוא סגור וחסוי מפניך. עם זאת, זהו חלק הכרחי של הטיפול, שהוא מין "עולם" פרטי המתקיים בין המטפל והמטופל. לא כתבת דבר על הקשר שלך עם בנך ועל נסיבות הפנייה שלו לטיפול, אבל גם ללא מידע זה אני מרגישה רצון לעודד אותך לתת לבנך את המרחב הפרטי הזה. אני רוצה להעלות עוד מחשבה - אולי אתה עצמך תרצה שיהיה לך מין "מרחב מוגן" כזה, בו תוכל להביע את התסכול, הכעס, העצב והדאגה, ולדעת שהדברים שמורים שם?בברכה, אורנה ראובן-מגריל