אין אני לי

אני אמא ל 5 ילדים. אקדמאית ,מפתחת תוכניות לימודים נשואה ועייפה אין לי כח לתת יותר.אני נימצאת כל הזמן במצב של נתינה - כל הזמן צריכים ממני משהו - הילדים - העבודה - בעלי. לא נישאר לי כח לעצמי אני בוכה כבר שבוע רק ממחשבות. אני רוצה לישון ולא לקום יותר.אני מונעת בכח האנרציה - דבר גורר דבר ואני מרגישה שלא מאמינים לי כשאני אומרת שלא נישאר לי יותר כח. למה כולם מחכים? לראות אותי עם ורידים חתוכים או ..., כבר שבוע שאין לי תאבון - אבל יש החושבים שזה נהדר - תרדי במשקל אומרים לי אני עושה את הדברים כי אני מרגישה שכך מצפים ממני ולא בגלל שאני רוצה לפני כמה ימים התפרקתי - וצעקתי שאני צריכה עזרה - אבל בעלי כעס שאני צועקת ובוכה ומאז הוא מתרחק ממני - אני צריכה מילים חמות והוא מתעלם אני מפורקת תעזרו לי !!!!!

אהבתי את חוש ההומור בכותרת ובשם שבחרת, ואיכשהו קיבלתי את הרושם שאת כן יכולה לעשות את זה, לדעתי המאוד לא מקצועית, כולם התרגלו לקבל ולקבל, עד כדי כך שהם חוו את הצעקה שלך כ"מעידה חד פעמית", שאם יענישו אותך עליה (בהתרחקות ונטישה), את תחזרי לתפקוד הרגיל. אני חושבת שלא צריך לזעזע אותם על ידי חיתוך ורידים, אלא למצוא את הכוחות והדרך הנכונה להתחיל לקחת ולא רק לתת. אני למדתי לעשות את זה בטיפול שעברתי. בהתחלה לקחתי - על ידי כך שהיה לי מקום רק שלי פעם בשבוע בו יכולתי להתפרק ולפרוק בביטחה, ולהבין את מה שקורה לי. ואחר כך למדתי לקחת עוד ועוד בלי לפחוד מהתוצאה, עד שכולם למדו שגם אני מישהי עם רצונות וצרכים. אני מקווה שתשכילי למצוא את הדרך הנכונה לך.

מילי שלום, את מתארת מצב של התרוקנות מרוב נתינה.ואולי מה שחמור יותר שאף אחד לא רואה את המצוקה שלך ואת הכאב שלך. מצפים ממך להמשיך ולתת ולך אין כוח יותר. לדעתי את זקוקה ליותר ממילים חמות. את זקוקה ללמוד גם לקבל ולקחת ולא רק לתת. כפי שציינה רינת , את זקוקה אולי למקום שיהיה שלך ורק שלך. ושלאט לאט תלמדי מהמקום הזה שיש לך זכויות וצרכים משלך שאולי נשכחו במהלך שנות הנתינה. אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יכול לדעתי לסייע לך רבות. זוהי זכותך לעשות את הצעד הזה עבור עצמך ! בהצלחה, גדעון

מקווה מאוד שאת קוראת את מה שכותבת אני עכשיו כי אני מגיבה קצת באיחור קודם כל לדעתי תורידי קצת מהעומס של מספר הדברים שאת מרגישה שאת רק נותנת ונותנת למשל מקום עבודה , כי הרי עבודה נעשית בעד שכר אז נכון את משקיע ונותנת הרבה מעצמך אבל את גם מקבלת תמורה (שכר) ואת גם אפילו יכולה לבקש העלאה ואפילו להתפטר אם זה לא נראה לך . וחוץ מזה את לא צריכה לתת את כל כולך במקום העבודה כי לכל דבר יש גבול תסתכלי על העובדים האחרים ותגלי שהם מרוויחים כמוך ועובדים קשה כמוך אך שמים לעצמם גבולות. לגבי הילדים לפחות תראי תוצאה בסופו של דבר כי אין דבר חשוב מאשר לתת ולהשקיע בילדים ובחינוכם ולעולם אין להתייאש ולמרות כל זאת את יכולה להציב להם גבולות ולא לתת כל מה שרוצים. ותחלקי בין הילדים את עבודות הבית האחריות וכו". תצאי פעם בשבוע עם חברה לסרט הצגה בית קפה וכו" . רק לגבי דבר אחד צריכה להידלק אצלך נורה אדומה וחזקה בתוך הראש ואני מתכוונת לבעלך , כי לפי מה שאת תיארת הוא אטום ואינו מבין אותך ולא תומך בך כך שאם כבר את עצבנית תוציאי את זה עליו ולא על הילדים שאח"כ יצברו כלפייך כעסים ויזכרו לך את זה עד מי יודע מתי... ועל תוציאי את זה בעבודה כי בדרך זו תאבדי את עבודתך. אני בטוחה שלבעלך יש אשמה לא מעטה לכך שאת מרגישה כפי שתיארת ושאינו עוזר בבית וגם בטח לא בטיפול ובחינוך הילדים ועוד שיא חוצפתו היא שגם מונע ממך לצעוק בכך שהגיב כפי שתארת וזה כאילו שלא מסכים עם תגובתך ועוד גרוע מזה עם הרגשתך שרק נותנת כל הזמן ולא מקבלת. לכן , לדעתי את צריכה להפסיק לדאוג לו מבחינה רגשית וחומרית תראי לו מה זו אטימות וכך אולי יבין מה את מרגישה שהוא אטום כלפייך דבר שני כדאי מאוד שתארגני את זמנך מחדש ובצורה כזו שיהיה לך זמן לעצמך בסופי שבוע וגם שעתיים ביום חול . בהצלחה.