טיפול פסיכולוגי

בתי בת 23. היא מטופלת מזה שנתיים אצל פסיכולוגית קלינית, עקב משבר זוגי קשה, ודיאטה חריפה שבאה בעקבותיה. במהלך הטיפול היא החלה לפתח סימנים ברורים של בולמיה, שכעת נראית כמו אכילה אובססיבית ללא הצום והספורט שנלווה לזה בעבר. מבחינה אישיותית, היא הפכה לאדם הרבה פחות נעים. היא עצבנית הרבה יותר, צועקת המון ומפיצה כעס וחוסר סבלנות כלפי כל הסובבים אותה. חברות כבר כמעט ואין לה, חבר גם כן לא. האם יכול להיות שהטיפול קלקל יותר משעזר לה? האם טיפול של שנתיים הוא לא יותר מדי ארוך? האם לא היו צריכות להיות תוצאות? והאם ישנה דרך אחרת להתמודד עם הפרעות האכילה שלה?

סימה שלום, לא פשוט להיות הורה לבת בגיל 23, שמצד אחד יש לה את חייה כאדם בוגר, ומצד שני מגלה תסמינים ובעיות וידיך קצרה מלהושיע. ולגבי שאלותייך: טיפול פסיכולוגי בהחלט יכול להיות ממושך ולא פעם קשה לראות את תוצאותיו. השאלה אינה רק לגבי התוצאות הנראות מהזוית שלך אלא גם כיצד ביתך חווה את הטיפול.לעיתים כעס כלפי בני משפחה הינם סימן מעודד מהבחינה הטיפולית ושלב מעבר חשוב, ולעיתים זהו סימן לכך שישנה דווקא נסיגה טיפולית. לגבי נושא של הפרעת האכילה. לדעתי הפרעת אכילה דורשת התייחסות רב-תחומית ושיתוף פעולה של כמה אנשי מקצוע. רופא המשפחה שאחראי על ריכוז הבדיקות הרפואיות והמדדים הגופנים השונים. דיאטנית שאחראית על בניית תפריט מאוזן והרגלי תזונה נאותים. טיפול פסיכולוגי של ההיבט הרגשי העומד בבסיס הפרעת האכילה ולעיתים טיפול פסיכיטרי התומך תרופתית בדיכאון ומתח שיכולים להתלוות להפרעת האכילה. כל האמור לעיל תלוי כמובן במוטיבציה של ביתך ועוצמת וחומרת הפרעת האכילה. (דבר שקשה לדעת על סמך המכתב ודורש התייחסות קלינית של איש המקצוע). אז מה את יכולה לעשות? להמשיך ולתמוך בביתך ולשמור על תקשורת פתוחה ביניכם. כמו גם לברר איתה האם שקלה לשלב עם הטיפול הפסיכולוגי שלה גם אנשי מקצוע נוספים. בהצלחה, גדעון