מאניה שמחה

שלום לך וברוכים הבאים לפורום הכי להיט ברשת! קוראים לי תותי ואני מאנית... לאחר דיכאון של חודשיים כמעט שכלל תקופה קשה מאוד של חרדות ושעות וימים במיטה, מחשבות רעות, ציורים מסויטים וכו' - עכשיו אני קצת מאנית.... כולי שמחה ומאושרת כל היום (יותר מאנשים רגילים..) הרופא הורה לי לקחת 2 מ"ג ריספרדל ואני לוקחת רק 1 מ"ג כי נראה לי שזה קצת הורג לי את השמחה והיצירתיות.... מי צודק ומה עלייי לעשות? למה יש לי את התחושה שאני עצובה מידי זה רע ושאני שמחה ככה זה רע גם? למה נראה לי שכל המטפלים שלי הם המשוגעים...? תודה רבה תותי

תותי שלום, מטופלים במצב מאני מספרים על חוויה של שמחה, התעלות, תחושת כוח ומרץ. ומי רוצה לוותר על דברים טובים כאלה? ולכן הם יכולים לבוא בטענות אל המטפלים שלהם שלוקחים להם את כל הכיף הזה. (בעיקר אחרי תקופה של דיכאון) המטפלים מאידך טוענים כי המטופלים במצב המאני עושים מעשים שאח"כ הם מתחרטים עליהם חרטה עמוקה, ונכנסים עוד יותר לדיכאון בגלל מה שעשו כשהיו במצב המאני. אז מי צודק? אני מציע לך לנסות להיזכר במצבים מאניים קודמים. איך הם הסתיימו? כמו כן אני ממליץ לך לחזור אל הפסיכיאטר המטפל בך כדי שיראה את מצבך הנוכחי ויוכל להתייחס תרופתית בהתאם. בהצלחה, גדעון שובל

הי גדעון ותודה על התשובה הקודמת. אני מסכימה חלקית עם תשובתך. אני לא יכולה לחזור אחורה למאניה הקודמת כי זו הפעם הראשונה שאני חווה דבר שכזה בכאלו עוצמות, ופעם פשוט חשבתי שאני שמחה יותר ודכאונית יותר מאנשים אחרים.. בכל אופן - אני יכולה להתחרט על דברים גדולים למשל קניות מיותרות, בזבוז כבד, דברים הקשורים לעבודה וכו' - אך אם אני מונעת כל זאת (=נותנת את כרטיסי האשראי לשמירה, לוקחת חופש מהעבודה וכו') - אז מה רע בהרגשה הזאת? זה כל כך הרבה יותר טוב מסתם שמחה רגילה ואתה צודק, במיוחד אחרי תקופת דיכאון! אני רוצה להבין - אם באמת אין מצב שאני אתחרט על מעשיי (שאותם אני מונעת) - האם עדיין צריך לטפל ב"שמחת יתר"? הרי זה אבסורד... בימי הדיכאון, מטפלי היקר היה מתאמץ בכדי להוציא מפניי חיוך או שניים ועכשיו שהם באים בשפע הוא שוב עם מבט מודאג.... מה אתה אומר? בקשר לתרופות - גם כאן אני מסכימה חלקית.. אני מרגישה כאילו מענישים אותי על הטוב..כאילו לא נותנים לי, לוקחים לי, מונעים ממני ולא נותנים לי להנות בהטוב הזמני הזה. האם אתה חושב שהתנודות האלו הן אלו שלא בריאות? כי הן מונעות תחושות כמו יציבות שאנשים בגילנו אמורים להרגיש? אני לא מבינה כלום.