למה אני מפחדת כל כך

המחלה הזו הרחיקה אותי מכולם והיום אני רוצה לדבר על העבודה עבדתי שם 5 שנים עד המחלה יש לי 2 בוסים נחמדים ותפקיד מצויין לצערי חליתי ותפסה את מקומי מישהי שנאמר לי מפורשות שהיא תשאר איתי כי העבודה מצריכה כבר 2 וקשה שהכל יפול עליי וגם האחריות שאני לא נמצאת הבוסים שלי התרחקו ממני עקב המצב והלחץ בחברה ואני שקעתי בתוך הדיכי והכאב ושכחתי את העולם מה שקורה שאני לא יוכל לחזור בחודשים הקרובים ולמעשה אין לי מושג מה יהיה וכמה זמן זה יקח הבעיה הקשה שאני לא מסוגלת לדבר איתם יצרתי מחסום כזה ופחד מהתגובה שלהם אני חוששת לאבד משהו שיקר לי העבודה שיכולה להחזיר אותי לחיים ולשקם אותי הבעיה שלמרות זאת אני לא יוכל לחזור לאותה מתכונת והחזרה תהיה איטית ומדורגת לא יודעת מה יהיה וחוששת שלחתי להם אתמול מכתב דיי נוגע ללב והסברתי להם את הריחוק ואת המצב אבל הם לא הגיבו וקשה לי להאמין שיש להם מה לומר למה אני מרגישה ככה מה זה הפחד הזה לדבר איתם להרים טלפון למה יצרתי מחסום כזה שאני אפילו לא יכולה להתקשר או לקפוץ לעבודה ולומר שלום עצוב לי נורא וזה מציק לי המון ופוגע במצב רוח ובקצב החלמתי מה עושים?

אני שלום, השיקום ממצב של מחלה ארוכה צפוי להיות כפי שאת מתארת ארוך ולא פשוט. במצב כזה תזדקקי למקסימום התמיכה האפשרית. הן ממשפחה והן מחברים. לפי מה שאת מתארת הבוסים והחברים לעבודה לא מהווים בשלב הזה גורמי תמיכה. אך יתכן שבהמשך כן יהוו גורמי תמיכה. לדעתי חשוב כרגע להתרכז במי כן יכול להוות בסיס תמיכה וסיוע ולהעזר באנשים אלו בתהליך שאת עוברת. כמובן, גם אנשי מקצוע יכולים לסייע. בהצלחה, גדעון

שלום אני, את מתארת את ההתמודדות שלך עם המחלה, וזה נשמע שאת זקוקה להרבה מאוד כוחות. לא תמיד אנשים יודעים כיצד להגיב, ויתכן שלא קיבלת תגובה למכתבך כי הם מתלבטים מה לומר לך... אני מצטרפת לתקווה של גדעון שבעתיד הם כן יוכלו לתמוך בך, ולהצעתו לחפש את מי שיכול להקשיב לך ולחלוק איתך את הכאב. שמרי על עצמך, אורנה