אדישות ואיבוד שמחת חיים

היי לא יודע אם זה המקום לכתוב קצת מימה שעובר עליי.. אני בחור בן 30 שגר עדיין עם אבא ( אימא ניפטרה לפני 4 שנים ממחלה), אף פעם לא גרתי מחוץ לבית. עד לפני כמה שנים התוכנית שלי היתה לגור עם הורים ,לחסוך כסף, להכיר מישהי ,לשכור דירה יחד, חתונה, לקנות בית וילדים וכמובן עבודה טובה ומסודרת. היום בגילי הנוכחי אין לי כלום ולא השגתי כלום מהיעדים האלה. עד לפני שנתיים עבדתי במקום טוב ומסודר עד שפוטרתי ומאז אני רק מוצא עבודות זמניות של חודשיים שלושה עובד שנה הביתה ואחרי זה עבודה של חודש פה חודש שם אני בחור בלי תואר או תעודה ( עדיין בגיל שלי לא החלטתי מה אני רוצה ללמוד). מגיל 18 צבא אני זוכר את עצמי כעצמאי מבחינה כלכלית תמיד דאגתי לעצמי לכסף מעבודות שעבדתי וככה מימנתי את עצמי ועד היום ככה חוסך וקונה לעצמי אפילו את האוכל בבית. כרגע אני מובטל כבר חודש וחצי מרצון ( יש הצעות עבודה מסרב לקבל כי לדעתי הם לא בשבילי ) ומצד שני בגלל היאוש שתופס אותי..אני מתכנן בשבועיים הקרובים לטוס לחו"ל לנסות את מזלי שם...הייתי אמור לטוס לפני שבוע אבל דברים קצת מתעכבים. אני רווק..לפני כשנה בדיוק הכרתי משיהי במקום הכי לא צפויי מבחינתי אתר הכרויות יצאנו הכל היה מושלם איתה אפילו חשבנו לשכור דירה יחד והלאה לחתונה. מבחינתי היא היתה ההתגשמות כל מה שרצתי ויותר מזה שגם היום חצי שנה אחרי שניפרדה ממני לא יודע מאיזה סיבה לא אמרה לדעתי כי אין לא תואר או עבודה קבועה למרות שהיא מכיחשה זאת לדעתה אנחנו שונים במה לא יודע לא אומרת אני עדיין אוהב אותה מטורף עליה ומוכן לעשות הכל למענה יותר מהמשפחה שלי. עד לפני חודש היינו עדיין בקשר טלפוני וניפגשים פעם בשבוע בערך אבל לפני חודש החליטה שהיא רוצה נתק טוטאלי ממני ולשכוח אותי ככה היא תתיגבר עליי ותוכל להמשיך בחייה ואוליי עוד כמה חודשים נוכל לחזור להיות חברים טובים. מאז אני לא מצליח שלא לחשוב עליה..אם יש לי דייטים לא נותן להם צאנס בגלל שחושב עליה...ועדיין מקנא אם שומע מחברים שיצאה או ניפגשה אם מישהו. כל הדברים הללו יחד עם זה שאני בלי עבודה בלי אהבה (חסר לי שאין לי מישהו להתקשר להגיד בוקר טוב ולילה טוב ) , אפילו בלי חברים המון קשרים ניגמרו כי כל אחד פונה לדרכו כך שנישארתי היום רק עם 3 חברים והם גם גרים רחוק ממני . אני כל היום בבית ישן אוכל (עליתי 10 קילו) במשקל שלי בן 30 אבל מרגיש כמו בן 60 מיואש מהכל מצוברח ומריר כלפי אנשים כי מרגיש חרא וכישלון...בגלל זה החלטתי לטוס לחו"ל לתקופה לנסות לשכוח את הכל פה אוליי לפתוח חיים חדשים שם. מכל החברים משפחה או ידידים אף אחד לא נותן לי סיבה או מנסה לשכנע אותי כן להישאר..ניראה שזה לא מזיז להם. אני יודע שאוליי זה ניראה כפיתרון של בריחה מאשר התמודדות עם המצב..אבל הענין הוא שאין לי את הרצון וכוחות להתמודד עם כלום...מרגיש ממש מיותר שאין לי סיבה לקום בבוקר..אני כל היום יושב מול המחשב ברשת מעביר זמן בצאטים עם חברה אוכל או ישן. זה נורמאלי? לדעתכם אני צריך ללכת לראות משיהו מקצועי לדבר איתו?

שלום, אתה מתאר מצוקה והתלבטויות רבות, שבהחלט כדאי לשוחח עליהן עם איש מקצוע. אין בכך כדי לומר שהנסיעה לחו"ל היא בריחה, בהחלט יתכן שהיא הדבר הנכון עבורך. לצד זאת, אני מציעה להתחיל קשר טיפולי בו תוכל לברר לעומקן את השאלות המטרידות אותך. אם אתה מתכנן נסיעה ממושכת, כדאי לברר על אפשרויות הטיפול ביעד הנסיעה. בהצלחה, אורנה