טיפול-כן או לא...

אני מטופלת די הרבה זמן (שנים..),ואני מוצאית את עצמי לאחרונה ,תוהה האם הטיפול עוזר במשהו... עברתי תקופות מאוד קשות,ואף אישפוז,ותרופות, כיום אני ללא תרופות (מיוזמתי!!!),וטוב לי עם זה...ולכן אני תוהה,האם צריך לנבור בבעיות החיים...ליצור עוד ועוד בעיות (כיוון שבעיות יש בשפע...השאלה אם יש פיתרונות...),ואולי הפיתרון היחיד הוא,להמשיך הלאה בחיים,כמו כולם,בלי יותר מדי אנליזות על הצדדים הפתולוגיים שבנו,על העצב,הרצון למות וכו'? אולי צריך להתמקד בלחיות,לתפקד,ליצור מטרות ותוכניות ובעיקר לעשות...??? אני תוהה האם טיפול לא מביא אנשים (או אותי...),למקומות מאוד מאוד רעים...ובסך הכל היציאה מהם הרי תלויה בנו...אז למה כל הבלגן?? תודה.

יש לי כמה דברים להגיד.. הראשון הוא שאולי קרה משהו בטיפול, או עם המטפל, דווקא עכשיו - ובמקום לחשוב על זה ישירות את שואלת את עצמך על מהות הטיפול בכלל - אבל זה לא בטוח.. מה שכן, אני מניחה שכשהגעת לטיפול ידעת בדיוק למה את באה. הייתה מצוקה, סביר להניח, לפי מה שאת מספרת, ואם עכשיו את עומדת יציבה על 2 הרגליים יכול להיות מאוד שזה בעזרת הטיפול והתהליכים שעברת.. את אומרת שצריך להתמקד בלתפקד - אך אולי לפעמים יש מצוקות שמפריעות לנו לתפקד ואז הטיפול די יעיל, את לא חושבת? אולי אחרי הרבה שנים של טיפול את מרגישה שאת יכולה בעצמך, ואולי זה רעיון טוב, וכדאי לדבר על כך בטיפול, אבל אני בטוחה שאת זוכרת את הימים בהם לא יכלת לראות את חייך ללא הטיפול..ימים, אם היו, שלא יכלת להרים את עצמך מהמיטה, שלא יכלת לנשום מרוב דיכאון או סיבות אחרות.. אני לא הייתי מגדירה את הטיפול כ "לנבור בבעיות החיים". סך הכל ישנם מספיק דברים שעצם האי נגיעה בהם לא עושה אותם ללא משפיעים עלינו עד מזיקים לנו.. אני לא אומרת שטיפול הוא חובה לכל אחד, אבל קשה לי להאמין שכששני אנשים יוצרים טיפול יחד (כל אחד מהמקום שלו) , שזה "מביא למקומות מאוד מאוד רעים". יכול להיות שזה קשה, אך בסוף יוצאים מחוזקים, ואיכות החיים משתפרת עד כדי שאנחנו יכולים לתהות אם בכלל אנחנו זקוקים לטיפול.. אני מקווה שתמיד תמיד תרגישי טוב קוקי

אני תוהה לגבי טיפול בכלל... זה נכון שהמטפלת הנוכחית שלי,היתה לצידי בשעות קשות,אבל לא מבחינת הטיפול עצמו, את הצעדים לקראת החלמה,לקראת הפסקת הטיפול התרופתי,מעבר לדירה עצמאית,עבודה וכ'ו - אני עשיתי ל ב ד י !!!!!! והיא רק הפחידה אותי,ודאגה בלי סוף שלא אצליח!!! אני החלטתי שדי עם האישפוז,ושאף אחד לא יעזור לי רק אני עצמי!!! ולכן אני תוהה לגבי טיפול ומה זה בעצם נתן לי...

את כותבת "בלי יותר מדי אנליזות על הצדדים הפתולוגיים שבנו,על העצב,הרצון למות וכו'?" הרי לא סתם יושבים ומדברים על רצון למות, האם הרצון למות קיים, באיזה עוצמה הוא קיים? בהחלט הפתרון הוא להמשיך הלאה בחיים , אבל איך אפשר להמשיך כשרוצים למות?! זה נכון שתמיד יש בעיות בחיים ואני חושבת שזה גם היופפי שלהם לכן לו הייתי במקומך היית שואלת את עצמי איך אני ממשיכה הלאה בלי הטיפול, איך יראו חיי, אם הייתי צריכה להתמודד רק עם הבעיות היומיומיות ללא דיכאונות ועצבות שלא קשורות למצב אוביקטיבי בהחלט הייתי עוזבת , אבל האם זה כך?!

רחל יקרה, נשמע מדבריך שהטיפול שאת נמצאת במסגרתו הוא טיפול בגישה הדינמית. טיפולים מסוג זה אכן מתסכלים לפעמים ומעלים את התהייה מה התרומה שלהם (ובעיקר איך) לחיים שלנו. הרי הם לא נותנים שום פיתרון חד משמעי או דף הנחיות לחיים...טיפולים מסוג זה אינם מדריכים ל"אושר" שניתן למצוא כמעט בכל חנות ספרים. הטיפול מושתת על חוויה מתמשכת לאורך זמן שבעצם מעצבת אותנו ואת התפיסות שלנו, ומתוך כך בסופו של דבר משנה את דרכי ההתמודדות שלנו וכך את מצבנו בחיים. אני יודעת שזה נשמע קצת מעורפל, אך אחרי הכל יש כאן גם מגבלת מקום...אני חושבת שאת יכולה לנסות ולחלוק את רגשות התסכול עם המטפלת שלך (למרות שיש לי תחושה שאת עושה זאת). אני לא חושבת שטיפול "מסבך" עניינים. ההשקפה הזו יותר משקפת את הפחדים שלנו משינוי או את התסכול שלנו מהדרך הארוכה שמביאה אליו, מאשר את המציאות. ואכן כמו שקוקי אמרה, גם אם לא מדברים על משהו, אין זה אומר שהוא חסר השפעה (ולפעמים אפילו להיפך- דברים לא מדוברים הם בעלי יותר השפעה מאלו שכן). עם זאת, למי שנמצא בתהליך טיפולי ארוך יכולות להיות כל מיני תקופות. ייתכן כי אפשר לשקול הפסקה (זמנית או לא זמנית) של התהליך הטיפולי שאת נמצאת בו, על מנת "לנוח". אך אני חושבת שזה חייב ללהיות מדובר בטיפול שלך. דוני בכך עם המטפלת.... בהצלחה אורנה לבסוף, אני רק אציין

אני בהחלט חושבת שאדם שרוצה למות כל הזמן (כמו שאני הייתי...),לא יכול להמשיך הלאה,עד שהוא מחליט בעצמו שהוא רוצה לחיות ,וללמוד להתגבר על דברים,כי אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילו,גם לא המטפל הטוב ביותר בעולם,לא יחזיק אף אחד בחיים... אני החלטתי שאני רוצה לחיות,וזאת היתה החלטה שלי בלבד,ואינני חושבת שהטיפול עזר לי בזה,זו היתה בחירה שלי,וכך התחלתי לחיות... אני בהחלט רואה את עצמי ללא טיפול,לא שזה לא מפחיד...אלא שאני לא מרגישה כ"כ קשורה למטפלת שלי,והיא לא קשורה לעצם רצוני לחיות... אני חושבת שהחיים רצופי קשיים,וצריך לחיות בעולם האמיתי בחוץ,וזה לא העולם הטיפולי שבטיפול... אני חושבת שאת הצעדים המשמעותיים עשיתי לבדי...וזה מה שגורם לי לתהות לגבי המשכת הטיפול...