איך לעזור לחברה בדכאון

אנחנו 3 חברות טובות כבר 30 שנה, ואוהבות אחת את השניה כמו אחיות קרובות. אחת מאיתנו שקעה לאחרונה בדכאון מלווה במיחושים פיזיולוגים שונים. היא אבדה את שמחת החיים והפתיחות המוכרים שלה והיא מסתגרת יותר ויותר ולא משתפת אותנו במה שעובר עליה. ברור לנו שהיא ומשפחתה סובלים מאד. בשיחות איתה היא מגלה טפח ומכסה טפחיים ומנסה להסתיר את מצבה (ללא הצלחה) איננו יודעות כיצד לנהוג. האם להמשיך לנסות לתקשר איתה למרות שהיא משדרת כל הזמן שהיא לא מעוניינת בקשר- להשערתי כדי לא לחשוף אותנו למה שקורה לה. האם להניח לה או לא לוותר ולנסות להוציא אותה לבלות וכיוצ"ב? כמו כן האם להניח לה להמשיך ולבזבז את כל האנרגיות הללו על הסתרה או לדבר איתה באופן ישיר על מה שאנחנו רואות שקורה לה ובכך "לשחרר" אותה מהצורך בהסתרה? איך לנהוג? אודה מאד לעזרה ממומחה וכן ממי שחווה דכאון בעצמו ויכול להאיר את הנושא מהצד שלו.

שלום אור. מהתיאור שלך על המצב של החברה, אני יכולה להזדהות איתה מאוד. גם אני עברתי דיכאון כזה, ואני יכולה רק לנחש כמה קשה לראות אדם שכבה לאיתו מהצד, את תחושת חוסר האונים. אז ככה- אני ממליצה בחום לנסות לדבר איתה בפתיחות ככל האפשר, להמליץ לה בחום ללכת לטיפול, להבהיר לה שאתם שם בשבילה, שהיא לא לבד במערכה, לא להראות ביקורתיות לדוגמת-"קחי את עצמך בידיים", כי זה רק כואב יותר. עד כמה שזה קשה, אתן צריכות להיות חזקות, לא לוותר ולעזוב אותה אבל גם לא לחנוק אותה. אם יש איזשהו חשש שהיא תפגע בעצמה, תערבו גורם מקצועי כי אסור לקחת סיכון. בכל אופן, אני מאחלת לכם הרבה הצלחה, ואני רק יכולה לאחל לכולנו חברות טובות שכמותכם! בהצלחה.

הי אור, איזה כיף לה שיש לה אתכן שמוכנות להשקיע בלעזור ולרצות להוציא אותה מהדכאון. בתור חברה באיגוד הדיכאוניים העולמית...אני יכולה לומר שגם אני נוטה להתחבא ולהסתיר ולהתנגד לעזרה - אבל כשלא שאלו אותי, הגיעו אליי הבייתה עם ממתקים וליטפו לי את הראש - אני אשקר אם אומר שבתוך כל הדיכאון - זה לא היה לי נעים... יש מן תחושת ייאוש כזו שמלווה את הדיכאון שבעצם נותנת הרגשה שכלום לא ישתנה ותמיד זה יהיה ככה, רע, וכל נקודת אור מוערכת גם אם לא מבינים אותה באותו רגע - אבל מרגישים, ואת זה הגוף-מוח-נפש-לב, איך שתרצי, זוכרים ואוספים, וזה מקל.. אולי אין חשק ממש לדבר על זה באופן ישיר, כי יש הרגשה גם שאף אחד לא ממש מבין ואף אחד לא יוכל לעזור, אבל אם חברה באה ואומרת לי - תשמעי - אני לא יודעת מה עובר עלייך אבל עכשיו את באה איתי להליכה לים להתאוורר כי אני חייבת אוויר- וגם לך לא יזיק, וכל מה שאת צריכה תבקשי ממני ואני אשמח לעזור גם מבלי להבין..אני לא חושבת שאפשר להתנגד. יכול להיות שגם הדכאון מסתובב סביב:אף אחד לא אוהב אותי, אף אחד לא מכיר אותי באמת, כולם ינטשו אותי בסוף וכו' - ןגם אז - תמיכה ללא תנאי כזאת, נראית לא הגיונית או אפשרית אבל אם היא מגיעה - היא מבורכת כזאת... אפילו שאני זו שמתחבאת ומתנתקת מכולם, בסוף היום שרואים כמה אנשים התקשרו לבדוק לשלומי שוב ושוב , אפילו שאני מתעלמת, עושה משהו.. בקיצור מה שאני מנסה להגיד, שזה משאלתי בתור דכאונית גם כן, שאף פעם לא יוותרו, וגם אם לוקח לי זמן, שיהיו איתי וידאגו לי ויאהבו אותי ויחכו לי ולא ייעלמו לי וינטשו אותי לבד.. שיהיה המון בהצלחה קוקי

שלום אור, אני חושבת שחברתכן היא ברת מזל, על נכונותכן לתמוך בה. כפי שתיארת, מאוד לא פשוט להישאר ליד אדם דיכאוני, ולהתמודד באופן מתמשך עם הניתוק, הייאוש וההסתכלות השלילית האופייניות לדיכאון. דווקא בשל כך, חשוב ביותר שתמשיכו להיות לצידה. אחד הדברים החשובים ביותר שתוכלו לעשות למענה, הוא לעזור לה ביצירת קשר עם אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה הקלינית והפסיכיאטריה. לשם כך, מן הסתם תצטרכו לדבר איתה בכנות על תחושותיכן לגבי מצבה. אני משערת שזה לא יהיה פשוט, ומאחלת לכן הצלחה רבה, אורנה

אני הייתי בצד המדוכא הרבה זמן. הבעיה היא שבאמת מול אנשים מנסים לשים את המסיכה ולחייך. לפעמים זה נורא קשה. אל תוותרו עליה. תהיו בקשר. גם אם זה שיחות טלפון קצרות או ביקורים קצרים. רק כדי להראות לה שאתן שם. גם אם קשה לה כרגע לתקשר איתכן. הרבה פעמים בדיכאון מאוד קשה להסביר ולבטא את הכאב. יש צורך כזה להתקפל ולהשתבלל. אין טעם ללחוץ עליה לצאת. אפשר להציע בעדינות. ובכל מיקרה לתת לה את ההרגשה שאתן שם. כל הזמן. הא... ולדאוג שהיא תקבל טיפול כמו שצריך. פסיכאטרי ופסיכולוגי. וכל הזמן להזכיר לה שזה מצב זמני וזה יעבור. כל הזמן. טוב לה שיש לה חברות כמוכן. הלואי על כולנו.