לרוית

שלום רב, אני מקווה שהשאלה שלי לא פרטנית מדי, ובעיקר שאינה קשורה לפורום. הילדה שלי, בת שנה ותשעה חודשים, נמצאת בגן מגיל שנה וארבעה חודשים. במשך חודשיים וחצי היא היתה בגן שמאוד מאוד לא אהבתי, והוצאתי אותה משם. מאז היא בגן נפלא, עם צוות מקסים וקשוב. הבעיה היא שיש לה לא מעט רגעים ביום שהיא בוכה. טוב לה שם, ולפתע היא בוכה, לפעמים מדובר בהתפרצות של ממש, ולפעמים בבכי מנדנד. ידוע לנו, מהבית, שקשה לה לחכות כשהיא רוצה משהו, הרבה יותר מילדים אחרים בני גילה. משיחה עם הגננת היה נדמה לנו שהיא לא מצליחה להבהיר את עצמה, ולכן בוכה, וייתכן שלא תמיד נענו במהירות מספקת לבקשתה, ומאז בכל פעם שהיא רוצה משהו היא בוכה - אפילו בלי לנסות לבקש קודם. גם ידוע לנו שיש לה תאווה גדולה (מדי) לאוכל. היום בעלי היה אתה זמן ארוך בגן ובכל פעם שבכתה והגיע איזשהו דבר מזון היא נרגעה לזמן ארוך. קשה לומר שאנחנו, והגננת, ששים לפתור את הבעיה עם אוכל בכל פעם. אני חייבת לציין שבבית היא ילדה מקסימה, אולי משום שאנחנו נענים לצרכיה במהירות גדולה, שבגן - בכל גן - אינה אפשרית באותה מידה. מכיוון שחלק מהשבוע אני עובדת בבית, האם כדאי לקחת אותה הביתה בימים אלה מוקדם יותר, כך שיומיים בשבוע היא תלך בארבע ובשאר השבוע באחת בצהריים? לצערי, אף שטוב לה ומעניין לה בגן רוב הזמן והיא הולכת לשם בשמחה אני לא משתחררת מההרגשה שהיא היתה צריכה להישאר בבית, אתי ועם מטפלת, עוד זמן מה, רק שאני כבר לא עמדתי בזה.

למאיה שלום. שאלתך אינה פרטנית מידי- וודאי שהינה קשורה לפורום. היא מאוד מורכבת וחסרים לי פרטים בכדי לענות לך באופן הטוב ביותר. את מתארת קושי עם הילדה- שמצד אחד לומדת להרגע באמצעות מזון. זהו חיבור שעשוי להיות בעייתי. האם בבית גם יש לה את אותה תאווה לאוכל? האם אין לה איזשהו חפץ מרגיע (אובייקט מעבר) כגון מוצץ, או בובה, או חיתול בד? כיצד אתם מרגיעים אותה בבית? איך היא ישנה בלילה? איך היא מבחינה התפתחותית? הציר השני של הקושי העולה מדברייך הינו רגשי האשמה שלך על "שליחתה" לגן. רגשי אשמה אלה אולי משתקפים בהתנהגותה. אם יחסכם לגן הינו דו- ערכי- אז אולי גם שלה כזה? כיצד אתם נפרדים ממנה בבוקר? ואיך נפגשים בסוף היום? לסיום- זוהי רק התייחסות חלקית. לתשובה מלאה יותר עלי לדעת גם פרטים על ההריון והלידה ועל חודשי החיים הראשונים. אשמח אם תעני על שאלותי באופן יותר מפורט ואז אנסה לענות באופן קצת יותר מלא. בברכה. רוית.

תודה על תשובתך. הנה עוד כמה פרטים: גם בבית יש ימים שתאוותה לאוכל גדולה במיוחד. הדבר היחיד שמרגיע אותי הוא שאף שאין לזה זכר כבר שנים רבות, מספרים שגם אני הייתי כך בגילה. אכן יש לה אובייקט מעבר - חיתול שמיתוסף לו תמיד מוצץ, והיא קשורה אליהם מאוד מאוד. בבית רוב הזמן היא שמחה וצוהלת, ברגעים עייפים היא נזקקת לחיתול ולמוצץ, ולחיבוק כמובן. יש לה קצת מצבי רוח משתנים - מעייפות ו"דיכאון", במיוחד כשהיא קמה מהשנה בצהריים, ואחרי זמן מה היא מתאוששת וחוזרת לעצמה. מבחינה התפתחותית היא בסדר גמור: מדברת ושרה והולכת, כמובן, ומשחקת בכל הצעצועים ההתפתחותיים בצורה המתאימה לגילה, וגם עם חברים היא משחקת ומלטפת. היחס שלי לגן הזה לגמרי לא דו ערכי, אני מרוצה ממנו מאוד. העניין הוא שאח שלה הלך לראשונה לגן כשהיה בן שנתיים, ואילו היא כשהיתה בת שנה וארבעה חודשים. וזה קרה רק משום שחלק מהימים אני עובדת בבית, ולכן הייתי אתה ימים שלמים - ועבדתי בלילות ובשבתות ונשברתי. בבקרים שאני לוקחת אותה לגן אני נשארתי אתה זמן מה עד שהיא נראית מרוצה, ואני הולכת. אני לא אוהבת להשאיר אותה בוכה. בעלי הולך מהר יותר, אבל גם אז ברוב הימים היא שמחה. כשאני באה לקחת אותה מהגן לרוב היא רק קמה מהשינה ועדיין קשה לה, ואחרי שעובר זמן מה היא, כאמור, חוזרת לעצמה. בימים שהיא כבר ערה כשאני באה, מצב הרוח שלה טוב והיא לא רוצה לעזוב את הגן. אשר להריון: מצב הרוח שלי באופן מפתיע היה מצוין עד החודש התשיעי, אז התפרצה אצל אחותי מחלת הסכיזופרניה והכל השתבש. פתאום לא הבנתי איך העזתי להביא ילדים לעולם. החרדה הזאת נמשכה במשך חודשי חייה הראשונים, שבהם הייתי מדוכאת למדי. תפקדתי באופן מלא אבל לא הייתי שמחה. ואולי עוד פרט, אחרי שלושה חודשים לערך כשכבר התחלתי לחזור לעצמי, היא נזקקה לכרית אורתופדית (מין ספוג קשיח שמתחבר באזור החיתול ומותיר את הרגליים במצב של פיסוק במשך יום ולילה). מכיוון שמדובר בילדה פעלתנית, ובכלל, הכרית הזאת הקשתה עליה מאוד - זה נמשך כשלושה חודשים - והיא בכתה הרבה. חודשיים אחרי שהשתחררה מהכרית היא נהפכה לילדה אחרת - ובעיקר שמחה. אני מקווה שהפרטים יועילו. תודה

8888