תצילו אותי. בבקשה

אני 4 חודשים בצבא. הקב"ן לא רוצה לשחרר אותי. כל כך קשה לי. רע לי כל הזמן. אני די בטוחה שהבעיה היא אצלי, אבל הצבא רק מחמיר אותה. מלחמת ההישרדות שלי. אני מרגישה כל כך מושפלת בצבא. אין לי בשביל מה לקום בבוקר. אני כל הזמן חושבת על "מה הטעם לכל זה"? אני רק סובלת כל הזמן. איבדתי כל רצון לעסוק בדברים שאני אוהבת, או שלפחות אהבתי פעם... אני כבר לא מתופפת בכלל – דבר שהיה מחזיק אותי פחות או יותר שפויה... אני כבר לא מציירת – לא מוצאת טעם לביטוי העצמי שפעם היה חשוב לי כל כך... אני רק רוצה להעלם. שאף אחד לא יזכור אותי. אין בי יותר אנרגיה לחיות. השתניתי. אני קמה כל בוקר למלחמה חדשה – עם החראות בצבא, עם החוקים השואתיים, ובעיקר עם עצמי. אני רק ילדה קטנה שצריכה חיבוק. אני כל הזמן בוכה. אני לא יכולה לדבר עם אנשים כמו שמצפים ממני – לעמוד על שלי, לענות כמו שצריך לאנשים שמנסים לנצל אותי, להשיג את מה שאני רוצה. שיט, אני אפילו לא יודעת מה אני באמת רוצה. אני רק יודעת שאני רוצה הביתה. אני צריכה הביתה! למקום בלי מלחמות. אני פשוט לא יכולה להמשיך ככה. כבר הרבה זמן לא שרטתי את עצמי. אני חושבת שאני מתחילה להרגיש צורך חוזר בזה. חבל, זה יכאב מחר...

היי. אני יכולה להזדהות איתך, אני יכולה להבין את התסכול והרגשת חוסר האונים שציינת. מעבר לאמפטיה שלי אני יכולה להבטיח לך- מנסיון, שיש אור בקצה המנהרה, לפעמים פשוט אנחנו במקום בחיים שבו קשה לראות אותו, אבל הוא שם. אם את באמת מוכנה להלחם לבריאות ושלווה, את צריכה להתחיל מנשימה אחת טובה, ולצאת למלחמה- זאת לא מלחמה רעה, אין הרוגים או פצועים, כי את נלחמת על החיים שלך, כדי שבסופו של דבר יבואו עוד הרבה נשימות טובות, בריאות וממלאות. קבלי את הטיפול שאת צריכה, תבררי מה את צריכה. אפילו פני לקב"ן אחר או לפסיכיאטר בצבא, או לטיפול פרטי. תבררי אילו אפשרויות אחרות יש לצבא להציע לך מבחינת תפקידים או במידה ואינך מוכנה, ואת באמת רוצה לצאת אז תבררי מה האפשרויות. את יכולה לקרוא את ההודעה שלי ולומר "פשוט להגיד זאת מהצד", אבל זה לא פשוט. הייתי במקום שלך ואני באמת רוצה למרות שאנחנו לא מכירות שתמצאי את הדרך הנכונה בשבילך. אז תזכרי- הכל מתחיל בנשימה אחת טובה, לאחריה פני לקבלת טיפול שיעזור לך ובו את תרגישי בטוחה והתקדמות למקום טוב. אני מקווה שתפנימי את ההודעה הזו ולא תלכי לשרוט את עצמך- הפעם זו המלחמה שלך, אין כאן רעים אלא רק את ומסלול החיים שלך שיכול להגיע למקום טוב ומספק. זאת ההבטחה שלי. אני מחזיקה לך אצבעות. רותי

שלום לזו שנמצאת לבד בחשיכה, ההודעה שלך מעבירה תחושת סבל ובדידות מאוד גדולה. אני מקווה שבכל זאת יש סביבך אנשים שניתן לשתף אותם ברגשותייך, ואני מסכימה עם התשובה של רותי, שיש דברים לעשות גם מתוך המצב המייאש הזה. בשלב הראשון אני חושבת שחשוב למצוא מישהו לדבר איתו/ה ולשקול איתו/ה אלטרנטיבות שונות של התנהגות. את יכולה להיעזר בחברים/ות ובני משפחה, ואת יכולה להיעזר באנשי בריאות הנפש של הצבא. נדמה לי שאחרי מספר שיחות כאלה, תוכלי לחשוב בבהירות על כיוונים שונים לשיפור מצבך. בהצלחה, אורנה