פרידה לשבוע

שלום ד"ר, שמי איילת, אני בת 24.נראה לי שכדי שתקבל (כמה שאפשרי בצורת תקשורת כזאת) מספיק נתונים אני צריכה לכתוב קצת רקע.. אני לא חדשה בתחום הטיפול הפסיכולוגי, במשך ה -4 שנים האחרונות עברתי 4 פסיכולוגים ושני פסיכאטרים (דיכאון קיומי). כעת אני בטיפול אצל פסיכיאטר שהוא גם פסיכולוג ( לא מקבלת טיפול תרופתי!) -יש ביננו קשר מצוין וואני מאד אוהבת אותו (מאד!) בזמן האחרון (מנסיבות חברתיות הגיוניות אני לבד) ואני לא מצליחה להפרד מהפסיכולוג בסוף הפגישה. ממש צריך לגרד אותי מהכסא.ומרגע שאני סוגרת את דלת משרדו מאחורי אני לא מצליחה להפסיק לבכות.כואב לי בצורה נוראה.הכאב הזה גורם לי לרצות לא להגיע אליו יותר, כדי לא להרגיש אותו שוב.אני יודעת שזה לא הגיוני ואני צריכה להמשיך ללכת ובסוף אני שוב מגיעה, וכך אני לכודה במעגל של כאב גדול. מעבר לזה שאני מרגישה מטומטמת שזה קורה לי,אני מכירה את הבעיה הזו של קושי להפרד (היא מתאימה בעיקר לאישיות גבולית, לא כך?),אבל אני לא מכירה דרכים להתגבר עליה או לפחות להתמודד איתה עד שהיא תחלוף. אשמח לקבל עיצה! (וכן, אני מדברת איתו הרבה על כל הנושא.אתה יודע, יש לו תאוריות למה זה קורה..הוא יכול לתת לבעיה שם..אבל אין לו פתרון מעשי שיעזור לי) תודה רבה, איילת.

אולי תוכלי לעזור לי ע"י הסבר של מה זה דיכאון קיומי - איך זה מרגיש לך - ועל מה את חושבת שאת מרגישה כך? זה יעזור לי מאוד.

שלום איילת, את מתארת תחושת נטישה רבת עוצמה בעת הפרידה מהמטפל שלך, ואני מניחה שסיטואציית הפרידה מעוררת בך תחושות ורגשות ה"שייכים" גם לזמן ולמקום אחר. אני חושבת שבירור מעמיק של רגשות האלה יכול לעזור, ונכון הדבר שהמטפל שלך הוא בדיוק האדם לעשות זאת עמו. את בוודאי אינך "מטומטמת" בשל רגשות מכאיבים אלה, ואני בהחלט מאמינה ביכולתך להבין את מקור הכאב ובהדרגה להרגיעו. בהצלחה, אורנה