קנאת אחים?

ביתנו הבכורה בת שבע וחצי, ויש לנו אחות בת ארבע וחצי ואח בן שנתיים. עד הולדתה של אחותה היתה ביתנו ילדה עצמאית, שמחה, יצירתית וחברותית מאד. מאז נולדה ביתנו השניה, ולאחר מכן בנינו, הפכה ביתנו הבכורה להיות מסוגרת יותר בבית, היא משווה בין כל דבר שאחיה מקבלים למה שהיא מקבלת, מרגישה תמיד תחושת קיפוח(למרות שאין לכך כל אחיה במציאות) מתנהגת בחזירות כלפי כל דבר - אוכל, משחקים, משתלטת על דברים כאילו זו פעם ראשונה שהיא רואה אותם וכו'. היא הפכה ילדותית ומאד תינוקית בהתייחסות שלה לדברים חומריים, וזה מאד מנוגד ליכולת השכלית והאינטליגנציה שלה. לא יכולה לדחות סיפוקים לחלוטין, פיתחה כמעט אובססיה לקנות דברים שהרבה פעמים היא מאבדת בהם עניין כמה דקות אחרי הקניה. יש לציין שהיא מאד אוהבת את שני אחיה ודואגת להם ומשחקת איתם. ובבית הספר היא ילדה מאד מוערכת ואהובה בשל יופיה וחכמתה. ההתנהגות שלה גורמת לנו לעיתים להגיע איתה לעימותים שאין מהם מוצא. אני רואה שמאד קשה לה וחושבת איך אפשר לעזור לה? האם העניין הוא קנאת אחים? משבר שנתקעה בו?

אני רציתי להציע כתרופה, שיהיו מועדים שבהם את או אביה מבלים רק איתה. זה יכול להיות בילוי, או עזרה בישוערי בית, או טיול ביחד, אפילו נסיעה במכונית... אולי, מכל מיני סיבות שלא חייבות להעיד על בעייה, היא פשוט מאד זקוקה לחיזוק התחושה שהיא חשובה, אהובה, מקבלת. במקום ללכת נגד הצורך שלה, הייתי מנסה באופן חלקי למלא אותו. למצוא זמן ודרך לגרום לה להרגיש שהיא גם עדיין ילדה קטנה שמטפלים בה ומעניקים לה תשומת לב. אני לא אומרת שאתם לא עושים את זה, אבל אולי, לתקופה, יהיה לה טוב לקבל עוד קצת. עד שמשהו בה יתחזק, ויבשיל, והקינאה ותחושת החוסר, תתחלף בתחושה פנימית יותר בטוחה.

שלום שושי, לידה של אח או אחות קטנים היא משבר גדול בחייו של ילד. המקום של הילד מתערער ופעמים רבות הוא מרגיש זנוח. מעבר לכך, להורים יש נטיה לצפות מהילדים הבכורים להתנהג כ"גדולים" יותר מאחיהם, מה שכולל בדרך כלל ויתורים לאחים ועוד כל מיני מטלות ואחריויות. אחת הדרכים לעזור לילדים הבוגרים יותר, זה לתת להם גם פריוילגיות שקשורות לכך שהם גדולים יותר (למשל, להחליט כל מיני דברים או כל דבר אחר שאת חושבת שיכול להתאים לצורה בה מתנהלים חיי המשפחה שלכם...). דרך חיזוק התחושה שזה יכול להיות גם "כיף" להיות גדול, יכול להיות שהמקום שנלקח מבתך יהיה פחות כואב. מעבר לכך, אני יודעת שמאוד קשה לגדל שלושה ילדים יחדיו, ותמיד נראה כאילו צריך לפחות עוד 5 שעות יומיות (רצוי בלי הילדים...) כדי להתמודד עם הכל. עם זאת, אם את מרגישה שבתך במצוקה, ואת מייחסת את זה לאחיה, אולי באמת כדאי לדאוג שיהיה לכן זמן ביחד, לבד ללא האחים. זמן כזה אולי גם יאפשר לכן לשוחח על דברים יותר בנוחות וברוגע, וייתכן שגם זה ירגיע קצת את תחושת ה"הזנחה" שבתך מרגישה (וכמובן את הקנאה הגדולה, והמובנת, שלה). לבסוף, אני חושבת שאם את מרגישה שהמצוקה של הילדה היא ברמה שאת ובעלך לא מצליחים לעזור לה, אני בהחלט ממליצה להתייעץ עם גורמים מקצועיים. אם יש קושי כלכלי לפנות לטיפול, בכל עיר יש תחנה ציבורית של משרד הבריאות עבור ילדים, והטיפול שם בדרך כלל חינם או בתשלום סמלי. בכל מקרה כדאי ללכת להתייעץ, ואולי אפילו לפנות לייעוץ משפחתי, היות ונשמע שהקושי של בתך מקרין גם על המשפחה כולה......