זקוקה לעידוד

שלום ,, השבוע זו הפעם הראשונה שהתחלתי לפקפק ביעילותו של הטיפול שלי. האם באמת יש הוכחות לכך שטיפול פסיכולוגי באמת מעלה את הערכה העצמית של אדם, גורם לו לאהוב את עצמו ולא לרצות לנסוע להשאיר את עצמו באיזה מקום ולחזור (או אולי עדיף להיפך- להשאיר את עצמו פה ולנסוע לאיזה מקום:-)). פשוט אחרי השיחה האחרונה שלי עם המטפל שלי הרגשתי כאילו אין טעם בכך, אזלו ממני כל הכוחות, הרצון לשפר את עצמי נעלם. לדעתי צריך איזשהו מינימום של רצון להשתפר, מה עושים כשלא מרגישים כל מוטיבציה להמשיך ולעבוד על עצמך?. להשלים עם הדכאונות והחרדות נראה פתאום אפשרות יותר מציאותית, וגם עולה לי הרבה פחות. אני לא אוהבת את עצמי נקודה. לא רואה מצב שזה היי פעם ישתנה. שנה טיפול פעמיים בשבוע עד עכשיו לא עשו את ההבדל, זה נכון שיש תקופות טובות יותר, אך התקופות הרעות לא משתנות ודומות מאד למה שהיו לפני הטיפול. כמו שאמרתי, אשמח לשמוע מניסיונכם או סתם לקבל מילת עידוד תודה

שוב את בקיצוניות? :-) אפשר אולי גם להגיד שהטיפול עוזר, בדרכו, בקצב שלו, וגם שהוא לא הפתרון האולטימטיבי לכל דבר? את יודעת, לפעמים צריך להלחם, ולרצות להשתפר, ולפעמים טוב לוותר ולהשלים. יש דכאון, יש חרדה, אין שלמות. ואחרי שקצת נחים, מוצאים שוב איזה רצון לשפר קצת, שיהיה אחרת. חוץ מזה חוש ההומור שלך לא עוזב אותך :-) אני גם תמיד טענתי שהדבר הטוב ביותר שאדם יכול לעשות זה לסוע לחופשה ולהשאיר את עצמו מהבית. אבל אין לנו חופשה מעצמנו, ותחשבי איזה מזל זה. אנחנו בתוך חבילה כזאת, מהודקת (אצל רב האנשים) וצריך למצוא דרך לפתור את הפאזל, להרכיב את החלקים, ליצור תמונה יפה. ואת אפילו מקבלת עזרה בכך. איזה בת מזל את שיש לך פסיכולוג נחמד בתוך קופסת משחק ;-) לא הכל אפשר לקבל בטיפול, ואולי זה הייאוש. לא משתנים מהקצה לקצה, רק לאט, בקטנה, כל פעם קצת. צעד קדימה אחד וחצי אחורה. או שאולי זה אמור להיות הפוך? :-)

להבדיל מהפעם הקודמת שהיית מיואשת (מה זה מיואשת, הורדת אותי יחד איתך למטה :-)) הפעם את מעבירה את הייאוש שלך בצורה אחרת. כאילו שאת מנסה לשכנע את עצמך בדבר מה. ("פעמיים בשבוע לא עזרו. אני לא אוהבת את עצמי. נקודה") משום מה זה נשמע (סליחה על הפרשנות יתר) כאילו את דווקא כן מרגישה אחרת, אבל מאד מנסה לשכנע את עצמך שאת באותו מקום שהיית קודם. היתכן? האם הייאוש שאת מנסה לתקשר הוא לא באופן פרדוקסלי בעצם סימנים של תזוזה ושיפור?

היי לילה, המעודדת הלאומית שלי. אלופת הארץ. את צודקת . ביטלתי פגישה היום. מה שלא עשיתי מעולם. ואכשהו אמרתי לעצמי בדרך הביתה מהעבודה: " איך העפתי אותו בוולה". בחיוך קטן. אני יודעת שהגעתי לנקודה קריטית בטיפול ושבוע שעבר זה כאב כאב כאב, ומצאתי את הסיבה הכי מטומטמת להעיף אותו. שתקתי ב10 דקות האחרונות של הפגישה ולא איפשרתי כניסה ובנוסף ביטלתי היום את הפגישה. אני יודעת בתוכי לאן אני צריכה להגיע ומבינה לאן זה יוביל (בקשר מסויים שלי עם מישהו קרוב) ופוחדת מזה נורא. לא התנגדות - האמא של ההתנגדות.! אני מודעת לזה אך לא יכולה לעצור את זה. אני רוצה לכעוס עליו למרות שאין לי באמת סיבה, אני רוצה שהוא יעשה טעות אבל הוא בדרך- כלל לא עושה מה שמשאיר אותי עם העבודה הקשה והכואבת. האמת היא שהעובדה שלא הלכתי היום באמת שינתה משהו. הוא לא מחזיק אותי בכח, אני צריכה לרצות את הטיפול (כמו שמישהו חכם כתב לי פעם כאן) ואני מתחילה להרגיש שוב רגשות חיוביים כלפיו מה שלא ממש איפשרתי כל הסופ"ש .(כשכתבתי לך אלופת הארץ זכרתי שפעם אמרתי לו שהוא אלוף העולם - והתואר הזה כנראה עדיין שמור לו). ועוד דבר קטן- אחרי שכבר למדתי להזדקק לו אני עוד עלולה להשתפר ולא להזדקק לו כלל - היעלה על הדעת?.:-) ידעתי שתכתבי לי, ועצם הידיעה שכשאחזור מהעבודה אקבל ממך זריקת עידוד כבר שיפרה לי את מצב הרוח . תודה. ותגידי חשבת להפוך את מה שאת עושה למקצוע? לדעתי את יכולה להתפרנס מזה בכבוד ואף יותר (את לא חייבת לענות). במחשבה שניה- בטוח את מביאה את מי שאת לכל מקצוע שבחרת...

אני-2, הפסימיות שאת משדרת הנובעת מהתהליך שאת עוברת אינה בהכרח סמן ניבוי שלילי בנוגע לעתיד. את מרגישה עייפה מעט מהדרך ואולי יתכן שאת זקוקה להפסקה כדי לחשוב כיצד היית רוצה לראות עצמך ללא "הקביים המלאכותיים".בסופו של דבר הראייה הפסימית אינה שלילית אם אינה גוררת עימה את החרדה הנילוות ,המונעת ממך לבטא עצמך ולממש יכולותייך.לעיתים יש מקום להשלים עם המורכבות התוך אישיותית יחד עם תכונות האופי הנלוות ולהבין כי הראייה הפסימית עשויה להיות הדרך שלך להימנע מכישלון או מרגשות שליליים הנוגעים לכישלון אפשרי(מהטיפול ואולי גם ביחס לחלקים אחרים בחייך).יכולת ההנעה העצמית הנוגעת למוטיבציה נוגעת לרבדים שונים באישיותך.אפשר שישנם מניעים שונים המביאים אותך לחוש כפי שאת חשה,יתכן שחלקם אינם מודעים ואף מנוגדים לאחרים.מעניין לבחון את הנטייה לדאוג לכולם ועד כמה היא באה על חשבון על הדאגה לעצמך. טיפול בנוגע לדימוי עצמי אינו תהליך פשוט וגם לא קצר.עליות ומורדות הן חלק מאותו תהליך ודווקא תחושת הדיכאון לעיתים משמשת אות לכך שהניתוח נוגע בלב ליבו של המקור לפיחות בערך העצמי שאת משווה לעצמך.(האם הדימוי העצמי הנמוך הוא כתוצאה מסביבה שאינה תומכת,האם הוא מגיע מתוכך למרות סביבה אוהדת,נראה שישנן סיבות רבות הרלוונטיות לכך).אין להתעלם מכך שתחושת הדיכאון הנילוות לתהליך אותו את עוברת מקשה על ראייה בהירה בנוגע להמשך וביחד עם הנטל הכלכלי לא אחת עלולה להטות כובד המשקל להחלטה פזיזה.אפרופו הדאגה,נראה כי האדם היחיד שאת מאפשרת לו לדאוג לך הוא ..המטפל..ולכן גם רמת הציפיות שלך ממנו גבוהה..לעיתים את מתאכזבת כשמתגלים בקיעים בהרמוניה שלפעמים מתגלה כמלאכותית משהו בשל האופי העיסקי שבה(אהבה שתלויה בדבר..)..ומידי פעם עולים בך הרהורי כפירה בכל הנוגע למידת כדאיותו של הטיפול על רקע התחושה כי את בכל מקרה נותרת לבדך.. לעיתים אנו היינו רוצים לראות דרך מישהו שאנו מאד מעריכים את הדעה החיובית שלנו על עצמינו משתקפת דרך עיניו(מעניין לדעת במי היית בוחרת..) ולעיתים אנו צריכים לומר לעצמינו זאת..זקופים וגאים. אני מקווה שתגלי את הדרך להרגיש טוב עם עצמך, פרומתיאוס

קראתי, קראתי וקראתי שוב. דבריך היו לי כמתנה. תודה.

שלום לזקוקה לעידוד, את מעלה שאלות נוקבות וחשובות, לגבי טבע הנפש והטיפול הנפשי. למרות שניתן לפתח דיון פילוסופי בשאלות אלה, אני מרגישה שהדבר הנכון ביותר הוא להמליץ לך להביא את התחושות האלה לתוך הטיפול עצמו. זהו המקום הנכון לדון בו בייאוש, גם כשהייאוש נוגע לטיפול עצמו... חזקי ואמצי, אורנה