יחסים בטיפול
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
רציתי לדעת, מה עושה פסיכולוג שלא אוהב את המטופל כי הרי הטיפול לעיתים הוא למשך שנים! מה קורה במקרה כזה?
אני אמנם בטיפול, אך אני גם מטפלת. מנסיוני גיליתי, שזהו דבר נדיר שמטפל לא אוהב ממש את המטופל שלו. לרוב, גם אם הקשר לא פשוט, המטפל מוצא את הנישה אותה הוא אוהב אצל המטופל. מוצא את נקודת האור שלו וממנה הוא ממשיך הלאה. ולפעמים, המחשבה, שהמטופל לא אהוב - היא היא אישיו הטיפול ולאו דווקא המציאות עצמה. אם הקשר עמוק דיו - כדאי להעלות זאת בטיפול. האם את המטפלת או המטופלת? אם את המטופלת - חשבי על מה שאמרתי לגבי שאולי זהו דבר סובייקטיבי שלך. ואם את המטפלת - אולי זכרי מה נקודת האור של המטופל שלך.
הי ליטל, זה נכון שאחד המרכיבים החשובים בקשר טיפולי הוא האמפטיה שהמטפל חש כלפי המטופל, אבל הבנה אמפטית וקשובה זו לא בדיוק אהבה... בכל מקרה, קשר טיפולי ממושך (כמו כל קשר אחר) מתפתח ומשתנה, ובמהלכו גם המטפל וגם המטופל חווים כל מיני תחושות. חשוב לנסות לדבר עם המטפל על תחושות כלפיו (גם על תחושה כמו : "אתה לא אוהב אותי"), כי זה בדיוק מה שמקדם את התהליך הטיפולי. אורנה
נראה לי שלא הובנתי נכון. אני אמנם בטיפול אבל אני לא מרגישה שנואה או משהו כזה - אני כן מרגישה אמפטיה מצד המטפל. אני לא מתכוונת לזה שאנשים מתבלבלים בין אהבה לאמפטיה, זו פשוט שאלה שמסקרנת אותי - איך מטפל יתמודד עם מטופל במצב שאין כמייה מינימלית, או אפילו סלידה ממנו? במישור המיקצועי והאישי, מה עושים. תודה.
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
