סיום טיפול

שלום לכולם, אני בטיפול פסיכותרפי הנמשך שנה. נוצר קשר טוב ביני לבין המטפל שלי. לפני שבועיים הייתי שקוע בדכאון עמוק והתגברתי עליו באמצעות המטפל. אני מרגיש טוב כבר שבועיים, ומרגיש שרוב הבעיות שלי כבר נפתרו. ובעיקר שאין שום סיבה להכנס לדכאונות. לפעמים יש לי תחושות רעות במהלך היום אך זה לא דומה לשנאה העצמית ולרצון למות שהיה לי לפני שבועיים. השאלה: האם זה זמן טוב לסיים טיפול?, או לחכות ולראות אם יגיע גל נוסף של דכאון? אולי זה היה הגל האחרון, ואולי יגיעו דכאונות אך אני אדע להתמודד יותר טוב? ומה אם לא?איך אני אדע אם אני לא ממציא את הדכאון רק כדי לא להפרד מהמטפל? אני שואל כי בשתי הפגישות האחרונות לא ממש היה לי על מה לדבר אתו, אז דיברנו על דברים טובים. למי הפתרונות?

תדבר איתו על הנושא הזה.

לפני שבועיים רצית למות וחשת שינאה עצמית. עכשיו אתה מרגיש טוב. מהנסיון שלי וההיכרות שלי עם אנשים התקדמות היא אף פעם לא ישרה (לינארית רציתי לכתוב). יש מחזורים של עלייה, וירידה. אני חושבת שאם לפני רק שבועיים (מה זה שבועיים? מצמוץ בזמן!) חשת רגשות מאד קשים, אין סיכוי שהדברים עברו לחלוטין... אולי אתה כל כך רוצה להגיד כבר "אני בריא והכל טוב" שאתה ממהר להכריז את זה. אבל האמת תמיד טופחת על פנינו. לדעתי, לאור מה שאתה מתאר, הדרך לקבלה עצמית, אהבה עצמית, התמודדות עם דכאון היא קצת יותר ארוכה. כשאין על מה לדבר לפעמים זה בגלל שלא רוצים לפתוח שום דבר שיכול להחזיר את מה שהיה... במיוחד אם מה שהיה היה מאד קשה. הרבה פעמים אחרי סיטואציות כאלה יש פתאום מעין בום של ירידה. האמת הפנימית באה ודורשת את שלה... אגב, מותר בטיפול גם לדבר על דברים טובים. הם גם חלק ממך, נכון? נשמע לי שהראייה שלך היא קצת או-או או שאני שונא את עצמי ולא רוצה לחיות, או שהכל בסדר... קשה שזה באמצע, או שילוב של השניים בזמנים שונים... כמובן שזה נושא לטיפול, רק חיוויתי את דעתי הכנה בנושא...

ושיהיה לילה מצויינן(ת).