קשר עם מטפל

שלום, אשמח לשמוע את דעתכם לבעיה שלי, מאז תחילת הטיפול אני עסוקה מאד במקום שאני תופסת בחיי הפסיכולוג שלי (אם בכלל). אני מנסה אותו בצורה די ילדותית כל פעם מחדש ואומרת לו שאני רוצה להפסיק את הטיפול, שאני רוצה לברוח וכ'. לרוב הוא מתאמץ בשבילי ו"משכנע" אותי שכדאי להשאר כדי לפתור את הבעייה שלשמה התחלתי את הטיפול, אך היתה גם פעם אחת שהוא פשוט אמר לי שזה תלוי בי. ותאמינו לי שזה היה מאד כואב לקפל את הזנב ולהשאר. גם כאב לשמוע אותו אומר שזה תלוי בעצם בי ואף אחד לא מכריח אותי להשאר. השאלה שלי: האם יש מקום פשוט לשאול אותו מה הוא מרגיש אלי?, מה המקום שאני תופסת בחייו?. או שאין לי זכות לעשות כך. מפחיד אותי שהוא פשוט יגיב בקרירות.

השאלה ששאלת מעסיקה מטופלים רבים ברגע שנוצר אצלם קשר רגשי או ,התאהבות" במטפל. נשים המתאהבות במטפל שלהן מפנטזות על האהבה הזו וכמהות לממשה למרות שברור שזה בלתי אפשרי. הפסיכולוג מטפל בכמה אנשים, לעיתים רבים, ואם היה מפתח רגשות לכולם ו"לוקח ללב" את הסיפורים האישיים של כל מטופל ואת בעיותיו, הרי שלא היה מסוגל באמת לטפל ואולי היה נזקק בעצמו לטיפול. יחד עם זאת, נראה לי שכמו כל אדם, גם לפסיכולוג יש אמפטיה וחיבה למטופלים מסוימים, גם אם אינו מראה זאת כלפי חוץ.

אני חושבת שבמקרה הטוב (שלפי התיאור שלך אני מאמינה ומרגישה שהוא מתקיים) המטפל מרגיש כלפיך רגש מורכב שכולל בראש ובראשונה - אחריות כלפיך בתור מטופלת שלו. יש לו אחריות לדאוג שהסיבות שבגללן פנית לטיפול, שהכאבים שלך, שמה שמעיב עליך ומפריע לך להיות את ולהיות שמחה, יצליחו להפתר. אני חושבת שמתוך אותו רגש אחריות, ומתוך הקירבה שיש בסוג קשר כזה עולים מגוון של רגשות - לעיתים רגשות יותר הרמוניים כמו חיבה, אמפתיה, קירבה והנאה, ולעיתים גם המטפל יכול להרגיש תסכול, כעס, עייפות, וכו'. אני חושבת שאם את מרגישה שהוא מטפל רציני שמסור למקצוע ולטיפול בך, את תופסת מקום בחייו. המקום שאת תופסת לא דומה בשום צורה למקום שהוא תופס אצלך. ואוי ואבוי אם היה כך. כנראה שהשאלה של הדדיות, של עד כמה לאנשים יכול להיות אכפת ממך, עד כמה את חשובה, היא שאלה מרכזית בחיים שלך, בנפש שלך. האמירה שלו שאם היית רוצה היית יכולה לעזוב, נתפסת אצלי כאמירה שחשוב שמטפל יגיד. שלא יווצר מצב שבו את כביכול נשארת בטיפול בגלל שהוא רוצה שתשארי. הנחישות שלך להתמודד עם הדברים היא חיונית להצלחת הטיפול. חלק מהתמודדות, נראית לי כרגע, התמודדות עם הרצון והכמיהה לעוד, לסימטריה. ואיך אני מבינה את אותה סימטריה? כרצון לחוש בטוחה ומוגנת בתוך הקשר. כי אם אין סימטריה, יכול להיות שהשאלה בתוך הראש שלך היא: "האם אותו אדם באמת יעזור לי כשאני אזקק לעזרה? האם הוא באמת שם בשבילי? האם לכך שאני חושפת את עצמי בפניו על הבעיות הכי אינטימיות שלי יש משמעות? האם אני חשובה?" אם תנסי לענות על השאלות הללו בעזרת שימוש במושגים מעולם "המציאות" (כאילו שהמטפל היה חבר או בן זוג) התשובה תהיה מאד מאכזבת, אבל אם תקחי אותן בחזרה לעולם הטיפול, ותראי שבאמת הוא שכנע אותך להשאר, שהוא מתמיד בקשר איתך, מקשיב לך, מזדהה איתך, רוצה בטובתך, אולי משהו בך יירגע. אני חושבת שהקשר הטיפולי הוא אמיתי, אבל חלק גדול ממנו מתרחש בתוך הנפש, ולא במציאות חיצונית שאפשר למדוד אותה. ושוב, מהשאלה שלך התרשמתי שיש לך מטפל אכפתי ומסור. אני חושבת שאת יכולה להיות מאד שמחה שזה המצב.