פרידה

אני בטיפול פסיכלוגי בערך של שנה עקב חרדות. נקשרתי מאד למטפלת שלי. לאחרונה חל שיפור במצבי, אין מצבי דכאון שהופיעו בתדירות גבוהה כמו גלים, והתחושה הכללית טובה. יש עדיין חרדות בלילות אך מתונות יותר. בשבוע האחרון התחלתי לדבר עם המטפלת שלי על פרידה. יש לציין שזה עלה כתוצאה מחלומות שלי שבהם אני מסתדר טוב בלעדיה. מאז אני בתחושה נוראה של עצבות. אני מרגיש לא מוכן, ופרידה לא באה בחשבון מבחינתי. אני מרגיש טוב אך לא רואה עדיין את עצמי ללא המטפלת אך יודע שיום זה יגיע. וזה מה שקשה. הניתוק הסופי! מישהו מבין?

אני מבינה למרות שאין לי מה לומר לך אני רוצה לעזוב את הטיפול וכל הזמן חושבת כמה קשה זה יהיה יהיו כאלה שיגידו לך שזה סימן שאתה לא צריך לעזוב..... אני חושבת(ואני לא מבינה הרבה) שתמיד זה יהיה קשה אז כדאי להוריד פגישות בהדרגה ולהתחיל לדבר על זה בפגישות , אני חושבת שפסיכולוג טוב אמור לדעת להפחית אצל המטופל שלו את התחושה הזו.

אתה כותב שהיה שיפור, ושעכשיו בזכות הקשר אין יותר דכאונות, החרדות במצב יותר טוב, כלומר - אתה מתחיל לעמוד על הרגליים. אבל לדעתי זה לא אומר שמייד צריך לנסות לעמוד לחלוטין לבד. ראשית - אולי אתה צריך להתאמן בלעמוד, וליפול. כלומר, לחוות גם חרדה או דכאון, אולי הרבה יותר קלים, ולהצליח להתגבר עליהם שוב. שנית, אולי אחרי שאתה מצליח "לעמוד" לבד, תרצה להצליח ללכת, לרוץ, לדלג? כלומר, אני חושבת שהחלומות שלך וההרגשה שבאה בעקבותיהם מעידים בעיקר על כך שזה לא הזמן. אולי בתפיסה שלך, אתה חושב שעכשיו כשהמצב יותר טוב אין לך "זכות", כביכול, להיות בטיפול, אבל לדעתי, יש לך זכות ואפילו חובה. כל כך הרבה פעמים אנשים מתחילים להשתפר, חושבים שהם כבר יכולים לבד, לא משלימים את התהליך, ואז מוצאים את עצמם שוב ושוב באותו מקום. אני מאמינה שצריך לבנות את הדברים דרך בנייה של יסודות חזקים ויציבים. אז אולי פשוט תרשה לעצמך להנות מהשיפור, ולראות איך אתה ממשיך לקיים אותו, בלי לחשוב שאתה חייב לסיים את הטיפול. ואולי החשש שלך הוא שדווקא היא תחליט שאתה כבר "מוכן" כשאתה מרגיש שאתה עדיין לא?