כיצד להתמודד ?

שלום רב ! רציתי לדעת כיצד עלי להתמודד עם מחלתו של אבי, שהיא מחלה סופנית הוא סובל מ-מיאלומה נפוצה, על פי המידע שבידי זוהי אחת המחלות האכזריות של מחלת הסרטן. מאחר ועברתי סיפור דומה עם בן משפחה נוסף , אני מוצא את עצמי באותו מצב , עוזר ,רץ ומתרוצץ כאשר התוצאה ידועה וכואבת ואני בוודאי לא יכול לשנות אותה, הבעיה שזה משפיעה עלי כמעט בכל תחום בחיים ? רצוי לציין שאני הכי קרוב ל"אש" - כלומר גם אם ההורים ובחינה ריגשית לא מסוגל לעזוב את הבית, ואני מאוד רוצה לעבור לדירה עם חברתי, אך הבעיה שאנני מרגיש שאני יכול להתרחק יותר מידיי מההורים, כאילו הוטלה עליי משימה ואני חייב לבצע אותה עד תום. לדוגמא : אתמול באמצע מבחן סמסטר החום של אבי עלה ל -39.5 ולפי הוראות הרופא חייבים להביא אותו למיון מיידי, אז כמובן שעזבתי את המבחן ואעשה מועד ב' - אך שוב אני נפגע עד מתי ? מה אני עושה ? כיצד עלי להתמודד עם המצב ? כיצד משתחרים מזה ? במה יכול טיפול פיסכולוגי לעזור לי ? ב ב ר כ ה

לדורון, שלום אתה אכן נמצא בסיטואצית חיים קשה. מאד קשה רגשית ללוות אבא במחלה, כאשר הסוף ידוע והסבל רב. אתה מאד קשור להורים, דואג וכפי שאתה כותב אתה לוקח על עצמך תפקידים חשובים בטיפול ובדאגה. הבעיה היא כמו שאתה יודע שההתעסקות והדאגה לא מאפשרים לך לחיות את חייך, ללמוד, לעבור לחיות עם החברה. אף אחד לא יכול להגיד לך מה המידה הנכונה לפעול ולעשות למען ההורים, אבל יתכן ויש קושי בכך שאתה כ"כ קשור אליהם ומתקשה להיפרד ולחיות את חייך. נראה שמגיל צעיר נתנו לך תפקידים במשפחה והעבירו לך תחושה שאתה אחראי וצריך להחזיק את ההורים ואולי אפילו את שלמות המשפחה. יתכן ואתה מרגיש אשמה על צרכים שיש לך להיפרד ולחיות את חייך. טיפול פסיכולוגי יכול לעזור לך להבין למה נתנו לך את התפקיד שלקחת במשפחה, על מה האשמה ומדוע אתה מרגיש שהכל תלוי בך. טיפול יכול לעזור לך בפרידה מההורים ובבניה של החיים הנפרדים שלך. תנסה למצוא איזון יותר נכון בין מידת המעורבות שלך לבין המידה בה את חי את חייך. תנסה לערב בני משפחה אחרים בתחושות שלך כדי לחלק את האחריות ואת הטיפול באביך. אני לא חושב שהמצב צריך למנוע ממך לעבור לגור עם החברה וללמוד. אם כך הדבר והדאגות שלך לא נותנות לך מנוח אולי כדאי לפנות לטיפול. בהצלחה, אמיר

דורון שלום, ממכתבך עולה סבל, קושי רב, ואף תחושה של אשמה עצמית. נראה כי יש בך חלק שמרגיש אשם על שאתה רוצה לפתח גם את חייך שלך עצמך, לעבור לגור עם חברתך, ללמוד וכו'. במקביל לכך, יש את החלק המציאותי של מחלת אביך. לפי דבריך זו מחלה סופנית וקשה, שדורשת ממך להיות תמיד ON LINE, אפילו במחיר הויתור העצמי (כמו דוגמת המבחן שנתת). לא סיפרת אם יש לך עוד אחים/אחיות שאיתם אתה יכול לחלק את הנטל, אך לפי דבריך, גם אם ישנם קרובים נוספים, מסיבה כלשהי אתה הוא "האחראי" ואליך מתקשרים כדי לקחת את אביך למיון. לפי הנראה אתה נמצא כעת במצב אמביוולנטי מאד,שאם אני אנסה לפשט אותו, אזי מצד אחד עומדים חייך שלך וטובתך האישית, ומצד שני, עומדים מחלת אביך, האחריות הכבדה שלך על כל הקשור לכך והויתור העצמי הכמעט טוטלי שלך. ובכן דורון, כפי שכולנו מכירים את הקלישאה (האמיתית), החיים הם לא רק שחור ולבן. יש דרך-אמצע בכל דבר, וגם כאן. בעמדה שלך, כפי שאתה נתון כרגע בים הפטיש לסדן, אולי קשה לך לראות את דרך הביניים. וכאן נכנסת חשיבות הטיפול דווקא במצבי משבר כאלו. כשאנחנו נמצאים במצב מסוים (זה קורה כל החיים ובמיוחד בעיתות משבר) יש לנו פרספקטיבה מסויימת על הדברים. זוית הראיה הזו מושפעת מתכנים מודעים ולא מודעים, מהסביבה וכו'. לכן, בטיפול, יש אפשרות לפתוח את הסיטואציות השונות בחיינו לעין אובייקטיבית יותר, ולקבל זוית ראיה אחרת, אולי כזו שלא יכולנו לחשוב עליה מעצם העמדה בה אנו נמצאים. לאור תיאור הדברים שלך, לדעתי, טיפול עשוי לעזור לך לראות את פני הדברים בצורה אובייקטיבית יותר, לעשות סדרי עדיפויות, ולשחרר מעט את המלחציים הללו (האמביוולנציה) שנראות כסוגרות אותך בין הפטיש לסדן . הצעה אחרונה , לדעתי עליך לבדוק לגבי קבוצות תמיכה למשפחות של חולים בסרטן. הקבוצות הללו מסייעות בצורה שלא תאמן, ונותנות המון כוח ותקווה. תחשוב על זה!! בהצלחה, והעיקר שיהיה לך הרבה כוח להמשיך, טלי פרידמן - עובדת סוציאלית.

לאחר שקראתי והעמקתי בתשובותיכם, וכן גם שיתפתי את חברתי בתשובתכם ובדעתכם לנושא, החלטנו לשכור דירה יחד בכדי להוריד במעט את מעורבותי במצב ההורים, ולהתחיל לצבוע את החיים בצבע שונה כלומר למצוא את שביל האמצע, הרי ברור לנו שחלק מהאושר שאבי כמו כן של אימי היו רוצים לראות את התקדמותי בחיים ויצירת תא משפחתי, הרי ברור שלא כל החיים מסתובבים סביב מחלה. האם צעד זה הוא מתחילתו של מיתון הדיסוננס בין חיי האישיים לבן מחלת אבי ? האם זהו הכיוון הנכון ליציאה מהאמביוולטיות ? האם אני וחברתי יכולים יחד בכוחות משותפים להגיע לדרך "המלך" ? האם החלטתנו לעבור לגור ביחד בזמן זה היא נכונה ? כיוון שלדעתי היגיע הזמן לרקום "ציור" , ולדעתה זה לא בדיוק הזמן, אני מסכים עם תשובתך מר : אמיר, כי מגיל צעיר חינכו אותי לעזור לתמוך בכל אחד הזקוק לתמיכה לוו דוקא בהורים ,כמובן שלכבד אותם. לא זכור לי שמעולם הראו או הדגישו את הגבול בין כבוד ועזרה לזולת לחברים הורים וכ"ו לבין הויתור של העצמי שלי . עזרה ועכשיו אני מיישם זאת בשנית, האם אפשר למתן / לשנות לא ממש לעקור את תכונת האישיות הזו, כיוון שכאר אני יותר חושב עם השכל ולא עם הרגש אני רואה את התכונה הזו מופיעה הרבה דיספלינות בחיים וזה לא בהכרח טוב אולי אפילו ה"מחיר" יקר . החלטנו מספר דברים : 1) בכוח הנפש ובכח אהבה נוכל למתן ולו במעט את הדיסוננס בין הדברים. 2) להשתתף בקבוצות תמיכה . 3) אולי לפנות לטיפול פסיכולוגי - למרות שלא ברור לנו מה אורך הטיפול ומשמעותו על המשך הקשר שלנו.

לדורון, שלום אני חושב שהחלטתם נכון ומאחל לכם בהצלחה. כמו שאתה כותב האושר שלך חשוב לך וגם להוריך. אני מניח שתמשיך לחפש את השביל שבין דאגה ואחריות כלפי אחרים ודאגה ואחריות לעצמך. יתכן ואתה מתחיל או אולי ממשיך את תהליך הפרידה מההורים. בנוסף נראה לי שאתה עלול להחליף את התלות בהורים בתלות אחרת כמו למשל בקשר הזוגי. בזוגיות טוב יש מידה מסויימת של תלות אבל בסופו של דבר כל אחד מבני הזוג אדם נפרד. אני לא בטוח לגבי קבוצת תמיכה. הייתי ממליץ יותר בכיוון של טיפול פסיכולוגי. הטיפול לא חייב להיות ארוך במיוחד ומובן שאינו עומד בסתירה לקשר הזוגי. בברכה, אמיר

דורון שלום, קראתי את מכתבך השני. שמחתי לגלות כי דבריי ודבריו של מר זוהר אכן עוררו אותך לחשוב. הצעדים עליהם אתה וחברתך החלטתם עליהם, הם החלטה שלכם. אתה שואל אם אלו צעדים "טובים"? ובכן, אין בזה טוב או רע. טמונה פה השאלה האם זה יהיה טוב לכם, יעיל לכם, האם המחיר של לעזוב את הבית ולהתמרד אולי מעט בתפקיד "העוזר התמידי" יהיה מופחת ממחיר החופש והעצמאות, אלו לדעתי השאלות שאתה צריך לחשוב עליהן. תמיד יהיו אחרים ש"ישמחו" לומר לך את דעתם אם זה טוב או רע, מוסרי או ניבזי מצדך לעזוב את הבית דווקא בסיטואציה כזו, אולם אלו הם אנשים שמושפעים מעולם התוכן שלהם, מדרך החיים שלהם ומזוית הראיה שלהם. הם לא חיים את החיים שלך, ולכן אל לך להקשיב ל"עצות" שכאלו. רק אתה חי את חייך בצורתם כיום, ורק לך יש את היכולת והאפשרות לשנות אותם , אם בכלל, לדרך חיים אחרת שאתה, ורק אתה , תבחר בה. פה נכנס נושא גדול הרבה יותר שלעיתים נתפס כקלישאה או בדיחה, והפסיכולוגיה הקלאסית לא כל כך מאמינה בנושא, אך לדעתי הוא קיים והוא פה. אני מדברת על "האחריות לחיות את החיים". זה נשמע כמו סיסמא בכניסה לבסיס צבאי או משהו כזה, אך אם תחשוב על המשפט קצת יותר לעומק, תוכל להבין כי ביד כל אחד מאיתנו קיימת האפשרות לבחור ולשנות. נכון שיש גם את עיקרון המציאות שלעיתים לא מאפשר לנו לעשות את כל הבחירות שרצינו, אבל בכל זאת יש לנו אפשרות, גם אם מועטה, לבחור, לשנות, להתקדם, והעיקר...לחיות. ואני חייבת להודות כי נשמע שאתה בחור מאוד אמיץ. לא קל להיות בסיטואציה כמו זו שאתה חווה כיום, ובכל זאת אתה מצליח להיות שם, לתפקד כראוי וגם להחליט החלטות לא קלות. חזק ואמץ!! אני מאחלת לך ולחברתך בהצלחה והמון בריאות, טלי פרידמן -עובדת סוציאלית