הפרעת אכילה בעבר

שלום רב, אני כיום בת 20, ולפני כ-4 שנים החלמתי מאנורקסיה. בתקופת המחלה ובתקופה שאחריה לא עברתי שום טיפול פסיכולוגי. טופלתי אצל רופאה תקופה קצרה, עד שהיא עברה מרפאה ולא סיימתי את זה בשום דרך. מבחינה פיזית המצב תקין, ומבחינה נפשית, אני חושבת שגם כן. יש לי מערכת יחסים הרבה יותר בריאה עם אוכל, הוא לא שולט בחיים שלי, יש לי דימוי עצמי גבוה, יחסים טובים במשפחה וכו'. בשבוע האחרוןעלה הנושא בשיחה עם חברה שעברה חוויה דומה,ומאז הנושא מטריד אותי.אני מתלבטת האם לפנות לטיפול כלשהוא ולהתחיל לפתוח ולחטט בדברים שעברו ואולי רק יזיק לפתוח אותם, או עדיף לא לגעת. דווקא בעקבות ההתעסקות, עלו לי כמה דברים, בהתחלה שמחתי שאנ אבין יותר, אבל זה מתחיל להרגיש לא בריא. אני מרגישה שאני כאילו נפגעת ומוציאה כעסים שלא הוצאתי אז.לדוגמא: אף פעם לא כעסתי אז על אמא שלי, ופתאום עכשיו אני נפגעת ומרגישה מסכנה מכל ויכוח קטן. האם אכן כדאי עכשיו לפנות ממש לטיפול? אולי אפשר פשוט לספר למישהו וזה יעזור לזה להשתחרר? מה לגבי תמיכה מאדם לא מקצועי, אבל מבין? תודה רבה, אילה

נשמע לי שאת דווקא יחסית יודעת מה את רוצה ומה נכון לך ורק מחפשת קצת עידוד לעשות זאת... מה שאני קוראת זה שאת מרגישה שלמרות שהתגברת על האנורקסיה, עדיין יש דברים בתוכך שמאד רוצים לצאת לאור ולהיות מדוברים. אני חושבת שאם זה מה שמתעורר אצלך עכשיו, כנראה שעכשיו זה הזמן. יש דרגות שונות של איכות חיים. העובדה שהתגברת על המחלה היא מרשימה, ונתנה לך אפשרות לחיות יותר טוב (ואולי בכלל לחיות) אבל אולי יש איכות חיים נוספת בלהגיע לפתרון של נושאים רגשיים "ולהבריא" גם בהיבטים האלה. ובעיקר אני חושבת שאם זה משהו שעכשיו עולה אצלך כרצון לדבר או לגעת בנושא (גם אם יש פחד או חשש) אז זה כנראה הזמן הנכון. אני חושבת שגם לדבר עם חברות או במסגרת המשפחה זה חשוב, ולא סותר פנייה לטיפול. אני חושבת שמדובר בשני דברים שונים וחשובים. אחרי שעוברים תקופה קשה, טראומה, מחלה, לתקשר את זה ולחשוף זאת מול הקרובים יכול להיות מאד משמעותי, אבל לא תמיד דרך אותה תקשורת את מגיעה לאותו שקט מול עצמך שאת יכולה להגיע אליו דרך טיפול.

אילה שלום אין טעם להסתיר את הראש בחול. אם יש דברים שמעסיקים אותך, אפשר ורצוי להתמודד איתם. אני לא מקבל את הטענה שעצם העיסוק בבעיה מגביר אותה. במידה ואת כועסת על אמך וקודם לא חשבת על כך, כנראה שקודם לא היית עדיין מוכנה להתמודדות הזאת. הפרעת אכילה איננה תופעה שנעלמת כלא היתה. יש לה משמעות וגם אם פיזית היא נפתרה, עדיין יש לה משמעויות נפשיות בפנים. מאחר ויש לך סקרנות ורצון לעשות תהליך של סגירה לטיפול הרפואי שקיבלת בזמנו שכנראה היה יעיל מצד אחד אבל השאיר כל מיני קצוות פתוחים מצד שני, סביר להניח שתוכלי להיעזר ולהשתמש בתובנות שיעלו מהטיפול הפסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני שומעת ומקבלת את דבריכם, תודה רבה. יש לי שאלה נוספת. האם ישנו טיפול בעלות נמוכה? זה אמנם מאד חשוב, אבל אין לרשותי אמצעים מרובים כרגע (אני גם סטדנטית). האם כדאי לפנות דרך קופת חולים? אני בקופ"ח מכבי. מישהי אמרה לי ששאם הולכים דרך קופת חולים זה נרשם בתיק הרפואי. אילו משמעיות יש לכך? האם קיימות קבוצות תמיכה לבנותבמצבי? אני לא רוצה להכנס ממש לקבוצה של בנות חולות בפועל, זה נראה לי לא מתאים מכל מיני סיבות. מה לגבי טיפולים אלטרנטיביים (כגון 'מח אחד', שיאצו וכד') תודה רבה, אילה.