תסכול

אני בחורה מאוד עצבנית ומאוד שלילת לגבי כל העולם הזה.אני לא מאמינה באף אחד וחושבת שהכי חכם זה לשמור מרחק מאנשים ולדאוג לאינטרס אישי בלבד.אני מרגישה שזה טוב לבטחון שלי ולעומת זאת הייתי רוצה להרגיש אחרת כי זה מאוד עצוב שכל סיטואציה נגמרת במחשבה שלילית ובמחשבה שלא אוכל להיפתח ולהיות אני אלא תמיד להסגר ולחשוב פעמיים על כל מילה שנאמרת.שוב ההרגשה לא טובה אך איני רוצה לשנותה בפנים בפנים כי זה נראה לי התנהגות לחיי צביעות שאנו נמצאים בהם.העניין הוא שמרוב הכעס שלי לעולם והניסיון להפנימו שמא מישהו ידע באמת מהי תחושתי עליו רוב הזמן אני אכולת כעס מרמור ותחושת אי צדק כלפי כמעט כל דבר שנעשה סביבי. אם חברה של אחי מעצבנת אותי אז בשביל שלום בית אני מנסה ל"חפף" אך בפועל נאמרים כלפיה דברים מאוד קשים כי אני כועסת שהיא לא צודקת לדוג' ביחס שלה כלפיו כנ"ל לגבי גיסתי אני פשוט מתבת את היחס האגואיסטי שלה וכך נאמרים גם כלפיה דברים מעליבים.שוב אני מרגישה שזה מגיע להם אבל יש לי יסורי מצפון כי אני יודעת שזה פוגע באחיי.אני פשוט לא שולטת בכעס החבוי הזה.כנ"ל בעבודה מישהו אומר משהו שמעצבן אותי אני מסוגלת לא להגיב אליו כלל@@ יתרה מזאת,כשהייתה לי שיחה עם המנהלת היא טענה שהנני חסרת טקט אימפולסיבית וטענה שזו עצה עבורי כי זה הורס המון.מה עוד שהיא טענה שאני מגזימה בבדיקות שלי את הדברים הנעשים בחברה ועליי להניח לאחרים שמעליי לטפל בדברים ובמילים אחרות חטטנות יתר עד כדי גוזמה.אני נפגעתי כי אני מרגישה שמאוד חשוב לי כל דבר שנעשה והבעייה הכי גדולה שלי שיש לי כובד משקל לכל פרט קטן אם זה בהבטחה הנאמרת ללקוח ויהיה עליי לבצעה ולא משנה מה יהיה ובדיקה שמא לא יהיו טעויות..הם רואים זאת כחטטנות ואני מחשיבה זאת לראש גדול וניסיון לראות הכל בפרספקטיבה כוללת. בקיצור,אני רוצה להיות פחות מחמירה עם עצמי,הייתי רוצה לאהוב יותר ולאפשר לעצמי להיפתח. מה עוצר אותי כ"כ הקושי שמשפחתי עברה ואני סוחבת אותו על בשרי,תחושת אי צדק,ייאוש ממצבי שהגעתי אליו שאינו מזהיר עבורי ומצד שני אין אני מסוגלת להתפתח ולהגיע למקום שבו הייתי רוצה להיות בשל בטחון ודימוי עצמי נמוך.אני פשוט מתוסכל ורוב הזמן שאני נמצאת בו אני עורכת בדיקה מה עשיתי? מה אמרתי? מה יהיה? איפה אני?? וכד'.. זה מתסכל!!!

מסתכל זה טוב. מסתכל זה אומר שאת לא מרוצה מאיך שהדברים כיום ושאת מוכנה לעשות משהו כדי לשנותם. אני חושבת שטיפול פסיכולוגי ארוך טווח יכול לעזור לך למצוא דרך מאוזנת לראות את העולם - דרך שתהיה יותר נכונה עבורך. כלומר - לא רק כמקום שבו כולם אינטרנסטיים ועליך לשמור על עצמך מכל משמר, אלא גם מקום שבו יש אהבה, יש אכפתיות, יש אפשרות לשותפות. אני לא אומרת שראיית העולם שלך שגויה, או לא מבוססת על נסיון החיים שלך, אבל ממה שאת כותבת נשמע שהיא לא לחלוטין מתאימה לך עצמך. אין לי ספק שכל כך הרבה כעס ודאי קשור לחוויות חיים לא קלות, אבל אפשר להתמודד עם כעס, הוא לא חייב להשתלט על כל חלקי חייך. לסיכום, טיפול פסיכולוגי יכול לדעתי להועיל לך (במידה שאת מעוניינת בו כמובן).

טיראנה שלום מצד אחד את קובעת באופן נחרץ שהגעת למסקנה שהחיים עדיפים במקום שמור, רחוק מאנשים אחרים, שהעולם שלילי וצריך להיזהר מפניו. זוהי גישה שנובעת בדרך כלל מפגיעה עמוקה אותה חווית בעבר ובמידה מסוימת של צדק את מעדיפה להמנע מפגיעה נוספת. מצד שני את מביעה בכל זאת את התקווה שזה לא בדיוק כך, שבכל זאת ניתן למצוא גם חסד בעולם ואולי אם יתמזל מזלך תצליחי למצוא אותו. בינתיים את מקיימת את הנבואה שמגשימה את עצמה. כאשר את מפעילה חשיבה כל כך שלילית ברור שאת מתרחקת מאנשים ומאינטימיות וזה גם הדדי. לעיתים החיים מזמנים הזדמנויות לשינוי. אולי ישנו מצב בו תוכלי להתבונן אחרת על הדברים כקצה חוט שיאפשר לך בכל זאת להתמודד בדרך שונה עם החיים והסביבה החברתית. בסופו של דבר הגישה אותה ציינת מובילה לבדידות ומרירות וזו בוודאי לא הדרך הטובה ביותר להעביר את השנים. במידה ואת מרגישה שיש לך מספיק רצון וכוחות לכך, פני לטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן