מרגישה סבל במטלות אפילו פשוטות ולכן נמנעת מהן

יש לי בעיות בארגון של המוטיבציה להקשיב לעשות דברים שאני מאוד רוצה ומתעניינת אבל כל שאר הדברים של החיים עושים בלאגן בזמן ובהכנה . אני זקוקה להרבה הכנה ולהתכונן הרבה לכל דבר שאני צריכה להקשיב לו כי אחרת אשכח אותו ולא יהיה לי סבלנות בשבילו... אני מרגישה שאני לא מספיקה לעשות שום דבר ממה שאני רוצה לעשות. וכל יום אני דוחה לעוד שעה ועוד שעה את מה שאני צריכה לעשות עכשיו. ועוברות הרבה שעות, הרבה ימים, ואני כל הזמן מצפה מעצמי לעשות עוד שעה את מה שאני רוצה לעשות. ואם אני מחליטה שזהו אני כבר מתחילה לעשות עכשיו ולא לדחות, אז אני מרגישה שאני שוכחת את כל העולם ושוכחת את הכל . בפועל זה באמת נכון, כי למשל כשההחלטתי שאנ קורא עכשיו את מה שאני רוצה לקרא גילתי אחר כך ששכחתי ללכת לרופא שיניים. ובמקרה אחר לא רק שלא שכחתי אלא שבכוונה לא הלכתי לרופא שיניים כדי להמשיך לקרא מפני שידעתי שסוף סוף אני קוראת וחבל לפספס את ההזדמנות הזאת שאני קוראת. כך זה אצלי עם כל דבר . והחיים כך נורא קשים . פסיכולוגים לא גילו אצלי בעיות מיוחדות כמו דיכאון, או חרדה או סכיזופרניה, ואפילו בעיות קשב וריכוז לא הופיעו כשפסיכיאטר ביקש ממני להפחית 7 מ 100 כל הזמן ושלל בעיות קשב. לעומת זאת רק בבדיקות דידקטיות ופסיכודידקטיות של לימודים אני מתקשה בארגון ובקשב . גם טיפולים בשיחות לא עזרו לי ואני חסרת אונים ולא יודעת אם יש לי תקנה בכלל . הייתי בטיפול פסיכותרפי וגם בטיפול התנהגותי וגם קוגניטיבי ומלבד מילים אצל פסיכולוג זה לא עזר לי בחיי היומיום. האם אתה יודע מה עושים עם אנשים כמוני ? אני חושבת שאולי כדור פסיכיאטר יציל אותי אבל אולי זה סתם חלום שיהיה כדור קסם שיציל אותי מכל זה מפני שהפסכיאטר לא רוצה לתת לי שום דבר . רק כדור נגד דיכאון להרגיש טוב . אז לקחתי כדור והרגשתי טוב, אבל להרגיש טוב לא עוזר לי ולא עזר לי לעשות את המטלות שאני רוצה לעשות. אז מה עושים עם מקרים כמוני ? האם אני מקרה אבוד שאפילו אי אפשר לדבר איתי בפורומים וצריך לשלוח אותי שוב פעם למטפלים שרק גורמים לי להרגיש טוב אבל לא מצליחים לעזור לי לתפקד ביומיום ? וזה לא שאם אגיע למצב גרוע אתעורר ואקח את עצמי בידיים. כבר הגעתי למצבים של להיות ברחוב וידעתי שאף אחד לא יעזור לי אם אני לא אעזור לעצמי ובאמת אף אחד לא עזר לי ונרדמתי כמו מסוממת ברחוב ולקחו אותי לבית חולים פסיכיאטרי ומשם להוסטל ומשם אמרו לי שאין לי שום בעיה והפסיכיאטר אמר לי שאני צריכה לקחת את עצמי בידיים אבל בפועל אני לא עובדת ומתקשה אפילו להתקלח, לשטוף פנים, לקום,ללכת למכלת , ואפילו לשירותים . אני סובלת כשאני עושה את כל הדברים האלה ולכן נמנעת מלעשות אותם. אם היה אפשר לעשות את כל הדברים בלי להיות מודעת לזה (כמו שלא מודעים לזה שנושמים ולדפיקות הלב) אז בטח שהייתי עושה את זה. אבל כל זה דורש תשומת לב וזמן ולכן דורש לחוות את המטלות האלה, ולחוות את המטלות האלה זה ממש לחוות סבל אדיר . האם תוכל לתת לי עיצות טובות, מה עושים עם מקרה כמוני ?

לימור שלום את מתארת היסטוריה ארוכה של טיפולים והתמודדויות. הדברים בוודאי אינם פשוטים, את לא יודעת מה בדיוק הבעיה, אבל די ברור לך שמדובר בבעיה רצינית שמשבשת את החיים שלך ואת כל מה שאת יכולה ורוצה לתכנן עבורך. אין ספק שאת צריכה להמשיך ולהיות במסגרת טיפולית, הן תרופתית, הן בשיחות והן במסגרת כלשהי שתשמור עליך מבחינה מקצועית וחברתית. העניין כבר אינו משהו מיידי שצריך לטפל בו כעת אלא בעיה שהמהות שלה כרונית ונמשכת לאורך זמן. אני לא חושב שיש טעם להכחיש את זה ועצם ההכרה בכך שיש כאן בעיה מתמשכת אולי תעזור לך לכוון את הפתרונות. פתרונות במצב כזה אינם בד"כ כוללים משהו כולל ומקיף. כאן צריך לבנות צעדים קטנים שכל אחד מהם מהוווה מטרה בפני עצמו. ללכת לרופא שיניים בתאריך מסויים, לראות סרט שאת רוצה באחר צהריים מסויים, לדבר עם חבר שלא דיברת עימו הרבה זמן בבוקר מסויים. התוכנית לא יכולה לכלול משהו מקיף מידי כי מנסיונך זה לא עובד. החיים בנויים מרגעים קטנים. נסי לבנות את הרגעים הללו וכככל שתצליחי להתמודד איתם בקטן, כך החיים שלך בגדול יראו טוב יותר. בברכה ד"ר אורן קפלן