בגידה של המטפל

דר. אורן שלום, אני הולכת כבר 8 חודשים לטיפול. המטפל שלי הפנה אותי לפסיכיאטר לקבלת תרופות. לא הסתדרתי עם הפסיכיאטר בכלל, כמובן שסיפרתי את זה למטפל שלי. וזו הסיבה שגם סירבתי לקחת את התרופות שהוא המליץ לי (זה קרה לפני 3 חודשים). לפני כחודש וחצי סיפרתי למטפל שלי משהו שמאוד הכביד עליי- והוא שאני פוצעת את עצמי. התגובה שלו היתה מאוד תומכת ועוזרת, מה שגרם לי להתחיל לקחת את התרופות שהומלצו ע"י הפסיכיאטר. כמובן שלפסיכיאטר לא סיפרתי את עניין הפציעה העצמית מכיוון שזה משהו מאוד אישי שלא רציתי לחלוק עם אדם שלא הרגשתי כימיה איתו בכלל, אלא גרם לי לתחושה יותר גרועה לגבי עצמי. אני לוקחת את התרופה כבר כמעט חודש ועדיין לא פניתי לפסיכיאטר, אך המטפל שלי מתעקש שזה מאוד חשוב. בפגישה האחרונה שאלתי אותו האם הוא סיפר משהו לפסיכיאטר, והוא אמר שסיפר לגבי כך שהתחלתי לקחת תרופות (שאם זה אין לי בעיה), אבל הוא גם סיפר לו על הפציעה שלי. הדבר הזה מאוד פגע בי. אני מרגישה שבגדו בי בצורה הכי נוראית. א. מכיוון שהמטפל לא היה בעל מספיק הגינות לספר לי על שדיבר עם הפסיכיאטר, ואם לא הייתי שואלת קרוב לוודאי שלא הייתי אפילו יודעת על דבר כל כך חשוב. ב. ביקשתי במפורש ממנו לא לספר את זה לאף אחד, והוא אמר שבינתיים הוא לא יספר לאף אחד בתנאי שאני מתכוונת להפסיק עם זה בשלב כלשהו. אני עניתי "כן", אחרת לא היייתי מספרת על זה. אני יכולה להבין שהוא הרגיש צורך לדבר על העניין, אבל האם העובדה שפעם אחת הלכתי לסיכיאטר נותנת למטפל זכות לספר לו משהו אישי כל כך שאני בעצמי לא סיפרתי עפ"י החלטתי, וביקשתי לא לספר. ג. לפחות היה שואל אותי או מודיע לי כדי שאני אוכל להגיד את הרגשתי, אני מרגישה כרגע שלקחו ממני את כל השליטה על חיי, שהדבר הכי פרטי שלי, שלקח לי חצי שנה לספר למטפל נחשף כמו עוד אחת מהבעיות שלי בצורה זולה. אני מרגישה כאילו הורידו ממני את העור והשאירו אותי מול העולם חשופה, פיעה בלי שום הגנה. אני יודעת שהמטפל שלי רצה כנראה רק לעזור, אבל מאז שחזרתי מהפגישה איתו, אני בוכה הרבה, כועסת, אני לא מוכנה ללכת לפסיכיאטר הזה ואני גם חושבת להודיע למטפל שלי שאני רוצה להפסיק את הטיפול.. שלא לדבר שהפציעה שלי רק החמירה בגלל זה.. האם אני מגזימה או צודקת?..

מורן שלום את גם מגזימה וגם צודקת. אין כאן שחור ולבן, אין ספק שבשורה התחתונה את מרגישה פגועה וחשופה ולדבר הזה צריך לתת תשומת לב. אני בטוח שכוונת המטפל שלך היתה חיובית, זהו מידע חשוב מאוד לפסיכיאטר שקובע את סוג התרופות ואולי הפסיכולוג שלך ידע עד מה יהיה לך קשה לספר בעצמך את הפרט הזה שאסור להסתיר מפני רופא שאמור לעזור לך. את צודקת שאפשר היה להתייעץ איתך מראש, אולי באופן סמוי שניכם העדפתם שזה יהיה לא מדובר קודם לכן כדי לאפשר לך להתחיל את הטיפול התרופתי. הדבר החשוב ביותר הוא שתוכלי לקבל עזרה, הן פסיכולוגית והן תרופתית, כדי להפחית את הסבל הנפשי והפיזי שנגרם לך. מבחינה זו די ברור שאת חייבת לחזור לטיפול ולא לתת לאירוע הזה לגרום לך ללכת אחורה. מצד שני בהחלט מתבקש שהנושא יעלה בטיפול ויש לך זכות ומקום להביע את כעסך. כאשר כועסים על מישהו משמעותי אפשר לבטא זאת, איך הכרח לחתוך את הקשר באופן מיידי כפי שנטייתך הטבעית מושכת אותך. עד היום במקום להביע כעסים כלפי חוץ היית פוצעת את עצמך. את כנראה ממשיכה לעשות זאת גם כעת. אני מציע לך להביא את הכעס ולדבר אותו בטיפול במקום לפצוע את עצמך ובסופו של דבר להעניש רק את עצמך. בברכה ד"ר אורן קפלן