הצל שלי ואני

שלום רב, בני הבכור, בן 11, מאז ומתמיד היה צמוד אלי, לאן שאני הולכת יעדיף ללכת איתי, לא לחברים, לא יתעסק בעיסוקיו בחדר אלה כמה שקרוב אלי, יכין את שעוריו במטבח או בסלון צמוד אלי, כל הזמן מדבר איתי ומשמיע לי את הרהוריו. הכל היה נראה לי טוב ויפה אני אמא אוהבת ומתחשבת. אבל... יש לי בבית עוד שני ילדים קטנים (6,7,) שגם להם אני צריכה לתת תשומת לב, הם לא כל כך נלחמים עליה ומוצאים את עצמם, ביום יפה הם יצאו בחוץ ויחפשו חברים וכו'. בכורי כבר גדול. אפילו צורתו החיצונית גדולה, הוא גבוהה , שרירי, בחור קטן ואני מצפה ממנו שילך לדרכו. אבל לא! הוא מספר לי על הסדרה קטנטנות, ועל הסיפור שחיבר, ועל החתול שראה בדרך והחליט לצייר אותו ועל איך יתכנן היום את שעוריו וכשאני הולכת למטבח הוא אחרי וכשאני הולכת לחדר הוא אחרי וכשאני נכנסת לשרותים הוא מדבר איתי מאחורי הדלת לפעמים אני מתפוצצת וצורחת דיייייייי. ומסכן הוא נעלב, ואני מתנצלת, מחבקת אותו ואומרת לו חמוד אתה צריך לתת לי מעט פנאי לפעמים אני לא מצליחה אפילו לחשוב. וכשאני הולכת לחברה הוא רוצה לבוא איתי וכשאני נפגשת עם הורי הוא יושב לידי ואז אני אפילו לא יכולה לדבר בפרטיות ואני מסבירה לו ומסבירה לו ולא עוזר. מה זה? מה עושים? אני מרחמת עליו ועלי הצילוווו. נ.ב. אין לו חברים, הוא לא עושה שום מאמץ לקבוע איתם, לא נפגש עמם רק אם יש צורך מיוחד או מפגש מיוחד. אשמח לקבל עצה או רעיון כיצד לטפל במקרה זה. תודה אור

אור שלום אני מתאר לעצמי שיש הרבה אמהות שהיו רוצות שהבן שלהם ירצה להיות איתם כל כך הרבה, עם זאת, אני מסכים איתך שיש כאן גם בעיה, במיוחד לאור זה שאת מתארת שהילד מתבודד ולא מביע עניין בקשרים חברתיים. במצב כזה ההיצמדות אליך יכולה גם לספר על סוג של חרדה שעימו הוא מתמודד. הייתי מציע לך לפנות לפסיכולוג ילדים ביחד עם בן זוגך. אל תערבו את הילד בשלב הראשון אלא פנו לקבלת הדרכה. תארו את המצב ואת השתלשלות העניינים ופעלו בהתאם לחוות דעתו של הפסיכולוג. בברכה ד"ר אורן קפלן