עידוד

שלום רב, אני אמא לשני ילדים אשר בני הבכור בן 7+ בכיתה ב'.בני אינו מנדב מידע על בית הספר אינו מספר איך עבר יומו, אם היו מבחנים או בעיות מסויימות,מה יודע ומה פחות וכד' על בעיות אני שומעת מאמהות אחרות. אציין כי עד כה בני מצליח בבית הספר הן מבחינת ציונים והן חברתית, ושאלתי : כיצד אוכל לעודד אותו לספר לנו יותר?לשתף אותנו גם כשיש בעיות כגון אי ידע בנושא מסויים או כאשר היו מבחנים ןכד' איך אוכל לתת לו להרגיש שלא חייבים כל הזמן להצליח וזה בסדר לקבל עזרה ? אודה על קבלת תשובה ל.ל

שלום לך , ראשית מנסיון כנראה שמודע או שלא במודע ישנה בביתך או בקרבתך אווירת מצליחנות, שלמות , הדרך הכי טובה לוודא זאת הינה קודם כל לבדוק את עצמך במספר מישורים: 1. האם את מספרת על יומך ? , חברותיך, בעיותיך והופכת את בניך בכורך לשותף במעט מחייך ? 2. באם את עושה זאת הם לאחר מכן את מתחילה מעין חקירה מוסבת ? ( ילד פיקח מספיק קורא את קלפיך עוד בטרם גילת אותם) 3. האם את מספרת על קשיים , כשלונות וכיוצב . לסיכום הדרך להגיע אל נפשו של ילד אינה מתחילה בגיל 7 אלה קצת מוקדם יותר, פתיחות היא חלק ממדיניות של בית , שיתוף להבנה לתמיכה לעזרה , בטוב וברע אחרת לשם מה יש משפחה אך חביבתי עדין לא מאוחר הקדימי את המחר , בטלי את צפיותיך ממנו לסיפורת ושדרי לילדך פתיחות מצדך , שתפי, תעזרי בו .....ולאט לאט כמו תהליך הבשלה את תראי כי יבוא יום והוא ישיב לך , הוא ישתף..יתיעץ ועוד. דרך אגב שתפי גם את בן הזוג בכל תהליך הפתיחות .....וחכי לתוצאות. בהצלחה ובהבנה כי תקשורת הינה הבסיס החשוב בהקמת משפחה. צליל

שלום, אני דווקא מאד יכולה להזדהות איתך, אבל מהצד השני, בתור ילדה שבאמת חייתה חיים שלמים של בית ספר, חברים, חוויות מבלי לשתף הרבה את ההורים. אני חושבת שהאינטואיציה שלך שזה לא טוב, היא נכונה. אני מאמינה שמן הסתם, יש להתנהגות הזאת בסיס בגיל יותר מוקדם. האם בגילאי גן הוא כן היה מספר מה עובר עליו? האם יש זמנים שבהם יש לך ולו זמן לדבר? (נניח, בשעת ארוחת צהריים, כאשר מסיעים אותו). האם הנסיון לדבר איתו מתרחש כאשר אתם "אחד על אחד" או דווקא מול שניכם, מול שני ההורים? האם גם את או אביו מדברים איתו או רק מחכים שהוא יספר לכם? (כמובן שאתם לא אמורים לספר לו על טרדות ודאגות של מבוגרים, כי זה עול כבד, אבל אולי מידה של הדדיות, של פתיחות דיבורית, יוצרת פתיחות גם אצל הצד השני...? - או במילים אחרות האם שיחה ביניכם היא שאלות ותשובות או דיאלוג?) אני לא יודעת איך בדיוק להתגבר על זה, אבל התחושה שלי היא שחשוב מאד לא לוותר. כמובן, לא להפוך את ההתעניינות לנושא בפני עצמו, אבל אולי כן, בדרך זו או אחרת, להתעקש. אני חושבת שלהורים יש "זכויות" שחשוב שהם יממשו - אחת מהן היא לדעת "מה קורה" עם הילד. לא רק כשהמצב מתדרדר (האם בני בן ה-15 לוקח סמים?) אלא "מה קורה" לאורך כל ההתפתחות. דרך יותר טבעית ונינוחה תהיה ליצור הרגלים של דיבור על מה שקורה. למצוא יותר זמן לבלות ביחד, ככה שזה הופך לטבעי יותר. אולי יותר זמן אחד על אחד. לא הייתי מדברת עם הילד "על" העניין שהוא לא מספיק משתף אתכם, אלא פשוט מנסה להמשיך וליצור תנאים שבהם השיתוף הזה יקרה. אין לי ספק שזה קשה, ואולי אחרי כל מה שכתבתי אני מבינה שצריך קצת יותר להבין מה בתנאים הופך את הדיבור לבעייתי. בכל מקרה, המסר (בלי לדעת איך לממשו) הוא לא לוותר לגמרי.

לדעתי זה נורמאלי ובסדר. בשנות הילדות שלי לא שיתפתי את הורי בכלום לעומת אחותי ששתפה בכל התחומים את המשפחה, זה ענין של אופי וטיפוסים . יכול להיות שהוא מרגיש שהוא מתמודד טוב לבד וזה גם נשמע את כותבת שהוא מצליח בבית ספר מבחינה חברתית וציונים, אז מדוע הוא צריך לספר? יכול להיות שהוא יודע שלא חייבים להצליח וזה בסדר לקבל עזרה, "הצרות" בבית הספר לא מספיק גדולות כדי לבקש את עזרתכם. או שיש לו הפרדה בין העולמות בית ספר זה בית ספר ובית ומשפחה זה משהו אחר וטוב לו עם ההפרדה הזו אנשים משתנים זה שבילדות הוא אינו משתף יכול להיות לכשיגדל הוא כן ירגיש צורך לשתף ולמצוא תמיכה גם לבעיותיו הקטנות בחיק המשפחה.

ל.ל. שלום זו אינה תופעה נדירה. ילדים רבים אינם נוטים לחזור הביתה ולספר להוריהם מה קורה בבית הספר, כמו גם באופן כללי במחשבותיהם. בד"כ נסיונות תחקור לא מצליחים במקרים כאלה. אם יש דברים שאתם דורשים לדעת, כמו בעיות, מבחנים וכו' צריך לומר לילד שאתם עומדים על כך שיעדכן אתכם ואם זה לא עובד צריך להסדיר תקשורת של החלפת מידע עם בית הספר דרך מחברת קשר למחנכת, פגישות מסודרות וכו'. אם מדובר רק על שיחה והחלפת חוויות זה לא חייב להיות על רקע בית הספר. שיחות חולין יכולות להיעשות באופן שוטף כחלק מתרבות החיים בבית. צריך לקחת בחשבון שאם הילד מרגיש לא נוח לדבר הוא לא ישתף פעולה, ואם זה מטריד צריך לבדוק את זה בהקשר המשפחתי הרחב, אפילו במפגש עם מטפל משפחתי שבו הבעיה מועלת בצורה ישירה. בברכה ד"ר אורן קפלן