מבקשת עזרה לגבי בני

בני בן 14 . ילד עם בעיות למידה, מקבל הרבה עזרה בלימודים, ילד לא כ"כ חברותי, מתבטא בזה שיושב הרבה בבית, לא יוצא החוצה לא יוצא עם חברים, לפעמים הולך לתנועת נוער. לאחרונה החל להיות כל כך חצוף בעיקר כלפי (אמא שלו) . זורק מילים מעליבות כלפי, עונה בחוצפה ובזילזול לכל דבר שאני מבקשת או מדברת. אם אני עירה לו על התנהגותו תשובותיו הם: זה מה שיש, אין מה לעשות, אני אהיה ילד הכי רע שלא תוכלי להתנאות בי. יש לציין שתמיד אמרתי עליו שהוא ילד טוב ועוזר כשמבקשים ממנו. יש לציין שאל אביו הוא פחות תוקפני. (אני ואביו נמצאים במערכת זוגית לא כ"כ בריאה) אלימות מילולית, חוסר כבוד ביננו וכו'. שאלתי היא: האם נכון מה שאני עושה: אני החלטתי פשוט לא להתייחס אליו ( בהפגנתיות). אמרתי לו עד שלא תתחיל להתנהג אלי בכבוד אני לא מעוניינת לדבר איתך ואתה בשבילי לא קיים. אני עושה זאת כי אני חושבת שבאיזה שלב הוא יישבר. יש מצבים שהוא אומר לי: את אמא רעה, אשה זרה, שונא אותך וכו'. למרות שאני אמא בכל לא רעה. למרות הכל אני מנסה לדבר איתו ולנסות להבין אותו ולעזור לו. אך אני חושבת שיש גבול לחוצפה כלפי ולזלזול. דיברתי איתו רבות והסברתי לו גם בתקיפות שאני לא מוכנה שהוא ידבר אלי כמו שהוא מדבר. אני פוחדת שהמצב ימשיך ויחמיר וכבוד כלפי לא יהיה לו אף פעם. אז האם אני נוהגת נכון שהחלטתי פשוט להתעלם ממנו לחלוטין. לתשובתך אודה.

אסתי ערב טוב אני מבינה את הדילמות שלך, ואת הרצון שלך לשנות את היחס של הבן שלך אלייך, משפחות רבות דנות בשאלת הגבולות בהתנהגות של הילדים, מה מותר מה אסור, ואיך להוביל להתנהגות הרצוייה. יש כיום לא מעט 'קבוצות' הורים, (משהו כמו מכון אדלר, או דומה לו) .... אבל בכל זאת אני רוצה להתייחס לכמה נקודות שהעלית, מבלי שיישתמע מההתייחסות שלי, שאני מצדדת בסוג בהתנהגות של הבן שלך כפי שתארת, או שאני מבקרת את ההתנהגות שלך כלפיו. - ילדים לומדים דרכי התנהגות במקומות שונים, אחד מהמקומות החשובים ללמידת התנהגות, זה הבית. ואת מציינת שביחסים שלך עם בעלך יש אלימות מילולית, חוסר כבוד ....אז כניראה שחלק מההתנהגות שלו נובעת ממה שהוא רואה בבית - אמהות, אמהות לדעתי זה לא דבר עם תנאים. כך ש'אתה לא קיים בשבילי', זה לא אומר שאמהות צריכות לקבל כל צורת התנהגות, בהחלט לא, את גם אדם ובהחלט מגיע לך שיתנהגו אלייך כמו שהיית רוצה שייתנהגו אלייך, אבל בין לא לקבל התנהות מסויימת לבין 'אתה לא קיים בשבילי' יש פער גדול - לגי הציפיה שלך - שהוא יישבר באיזה שהוא שלב (ויתנהג בהתאם), אני מניחה שזו צורת ביטוי, אבל זו צורת ביטוי קשה, ההתנהגות בוטה / אגרסיבית / חוצפנית / בדרך כלל נובעת מקשיים ולא מרצון רע (יש כאלו שמדברים על פינוק, לדעתי זה תמיד מהקשיים) לכן לדעתי אין מקום לנסות להגיע איתו למקומות של 'שבירה' את מציינת שקשה לו בלימודים, בחברה, במשפחה .... קשה לו ! הוא צריך אהבה ועזרה. (בעיות למידה + הורים עם יחסים קשים, זה בהחלט לא פשוט לנער בן 14) אני מאמינה שבשילוב תמיכה שאת כאם תקבלי, ועזרה שהוא ייקבל - יובילו לתוצאות הרבה יותר חיוביות לכל הצדדים מאשר תגובה של 'לא קיים' - 'עד שיישבר'

בעיני, את נוקטת טקטיקה חדשה במלחמה נגדו.לאחר שהטקטיקות הקודמות לא עזרו. החלפת טקטיקה לא מונעת את המשך המלחמה... אני חושבת שלא מגיע לאף אמא שידברו ויתנהגו אליה כך. יחד עם זאת ברור לי שהילד מאותת (מאותת? צועק!) מצוקה מאוד גדולה. נורא קשה ליעץ איך לעשות זאת, אבל אם אני מנסה להכניס את עצמי "לראש" של הילד, הייתי רוצה שלא תוותרי עלי. שתגידי לי שאת אוהבת אותי. שאת רואה שקשה לי עד כדי כך שאני פוגע בך. שיש בעייה בתקשורת בינינו ושאת לא תוותרי עד שתמצאי את הדרך לעזור או את האדם שאליו נפנה כדי לפתור את הבעייה. הייתי הולכת יחד איתו לטיפול. נסיוני אומר שמתבגרים לא אוהבים ללכת לטיפול כי אז הם מרגישים שהם הבעייה, (ששולחים אותם לטיפול כדי לתקן אותם). אבל אם הולכים יחד - כל המשפחה, נוצר קשר טיפולי שעוזר לילד, ולפעמים גם מבינים שהילד רק מדגים או מבטא בהתנהגותו בעייה שיש בבית.