התיעצות

יש לי שתי בעיות שהייתי רוצה להתייעץ עמך. האחת היא לגבי אחי חולה אפילפסיה בן 34 שקבל טפול תרופתי עד גיל 18 ולאחר מכן הפסיק את הטפול כי טען שהתרופות עושות לא תופעות לוואי ורק עכשיו לאחר שכנועים רבים התחיל להיות בטפול תרופתי והוא נוטל תרופות כחמישה חודשים והוא טוען שאין לו התקפים כמעט בכל השנים הרבות כחמש עשרה שנה לערך היה בטפול אצל כל מיני הילרים שלדעתנו רק החמירו את מצבו, הוא טוען שמבחינה נפשית ורוחנית זה עשה לו טוב. מה שקורה הוא שגם קודם וגם עכשיו אחרי הטפול יש לו לדעתי בעיה נפשית והתנהגותית הוא לא יודע איך להתנהג בחברה ובטח לא התנהגות שהולמת בחור בגילו הוא כאילו מנותק מהמציאות חי בבואה שלו ,משעמם מאוד וכבד מאוד ואין על מה לשוחח עמו כי הוא כל הזמן חוזר על אותם משפטים קבועים ונושאים משעממים כמו העבודה שלו . אין לא גם חיי חברה ומין כי לא נעים להיות בחברתו הוא אמנם יוצא לבלות אבל זה הרבה בגפו. אציין גם שהוא בחור משכיל עובד ומפרנס את עצמו וגר בדירה משלו אין לא בעייה לדאוג לעצמו,אבל הוא לא מבין שיש לא בעיה והוא צריך טפול הוא חושב שאם עכשיו הוא נוטל כדורים הכל בסדר ואם הוא הולך שוב להילרית זה גם בסדר . מה עלי לעשות איך להתנהג ולהגיב הוא לא בחור שאפשר לדבר עמו חופשי. תודה.

רציתי עוד להסביר שכאילו הפפתחותו נעצרה לפני הרבה שנים ,יש לו תגובות והתנהגות כמו נער לדוגמא לבני בן ה-15 היה יום הולדת והוא קנה לא מתנה שמתאימה לילד בן 4 . איך לשכנע אותו ללכת לטפול ולאיזה טפול?

איכפתיות ודאגה אלו תכונות מאוד מוערכות וחשובות (בעיני). וממה שאת כותבת נשמע שאת מאוד אכפתית למצבו של אחיך. כיום יש הרבה מאוד סוגי טיפול, וכל אחד צריך למצוא את הסוג שמתאים לו ולצרכים שלו, את מציינת בדברייך שהוא הלך לכל מיני הילרים - שלפי דעתו עזרו ולו לפי דעתך החמירו את מצבו. בהבנה שלי - אין טוב ואין רע, אין שיפור ואין החמרה - אלא בעיני האדם עצמו, שהוא היחיד שיכול להחליט מה טוב עבורו. (להוציא מקרים של אנשים שאין להם כושר שיפוט/אבחנה). בחיים אנחנו אנחנו מוצאים את עצמו במקרים רבים שבהם אנו רוצים לעזור לשני (בן משפחה, חבר ....) ואנו עושים זאת בהתאם להבנה שלנו ולעמדות שלנו, ולתפיסת העולם שלנו ....עם כל הרצון הטוב שלנו, ועם כל הנכונות להגיש עזרה, אבל מה לעשות שלפעמים לשני יש הבנות אחרות, שלא תואמות את ההבנות שלנו ? לדעתי - זו זכותם. בכל מקרה - קשה מאוד לשכנע אנשים ללכת לטיפול שהם לא מאמינים בו, חלק חשוב מאד מהטיפול זה הרצון לקבל אותו, והאמון במטפל. ואז כמובן חשוב שזה יהיה מאדם אמין ומקצועי עם הגישה הנכונה. כשאין את הרצון והאמון - זה יהיה מאוד קשה לשכנע, וגם אם תצליחי והוא יילך כי שכנעת אותו, אני חוששת שלטיפול אין הרבה סיכוי לעבוד. בהצלחה

אורנה שלום ראשית מאחר שמדובר במחלה נוירולוגית שנכתב ונחקר עליה הרבה כדאי להתייעץ עם נוירולוג שמתמחה בתחום הזה ויוכל להסביר את ההשפעות של המחלה על ההתפתחות האישית, הפסיכולוגית וכו'. אין ספק שאדם שעבר את מה שאחיך עובר במשך שנים רבות מושפע מכך גם ברמה הנפשית. זה משפיע על תפיסה עצמית, תפיסת גוף ועוד מרכיבים רבים בחוויה האישית. לכן בהחלט מתבקש להפנות אותו לטיפול פסיכולוגי, אך זאת רק במידה והוא רוצה ומודע לכך. אין אפשרות לטפל באדם שאינו מעוניין בכך ואפילו אם היה הולך לא היה יוצא מכך כלום. את יכולה להסביר לו את מה שכתבתי במילים שלך ולראות כיצד הוא מגיב. במידה והוא לא מעוניין אז לפחות נתת לו את המידע ואולי זה ישנה משהו בטווח היותר ארוך. בהחלט יתכן שהוא יקשיב יותר לרופא נוירולוג שימליץ לו על טיפול פסיכולוגי מאשר למישהו שאינו איש מקצוע. בברכה ד"ר אורן קפלן