משהו שכתבתי ונראנ לי שידבר אליכם מטופלים (:

פתאום ככה אאוט אופ דה בלו הצלחת לחצות חומות וסכרים. זה היה אחרי שהנפתי את הדגל הלבן שרמז שיש כניסה לכל דיחפין לנפש המעורערת שלי. מצד שני אני לא בטוחה שכל דיחפין באמת היה יכול לחדור לשם. גם מקומות פרוצים לא באמת פרוצים עד הסוף ולא לכל אחד. היה לך את זה, בחרתי בך, השתלבת בחלל המופשט בנפשי שהלך וטווה לו צורה משלו,. כל המשפטים האלה ורבים כמותם מתארים ביעילות אמיתית את מה שקרה בנינו בחדר הטיפולים שלך. על הספה, הנפש בתנוחה עוברית, הגוף לא. הגוף משדר משהו שרועד מבפנים כמו עלה נידף ברוח. סיפור חיי- הסכר נפרץ, יריית הפתיחה הרעידה איברים פנימיים בגופי, אהבה כאב חרדה התערבבו. החלה תחרות אחרי השפיות. וחיבוק. חיבוק עוטף כמו רחם חמה. הדמעות הסדוקות המליחו שטחים שקרסו תחת שכבות אבק לא מתחשבות. אני מתקשה למצוא תאריך מדויק יום ושעה שהעננים התפזרו וקרן שמש חדרה אל תוך העולם ההרוס שלי. קשה לי עוד יותר לשים את האצבע על היום שחדרת ללבי ללא רחמים. לא ביקשת רשות ולא נדרשת לעשות זאת. קלפי הרגשות נטרפו במהירות שלא יכולתי לעקוב אחריהם. ולצערי אחרייך אני לא מספיק מטורפת כדי לעקוב. באיזה שהוא שלב טיפסת במהירות מירבית לקצה הסולם בלבי והאיכפתיות שבי נסקה לשמיים. פתאום זה חשוב מידי. הכל. פתאום אני חוששת שיקרה לך משהו, פתאום אני רוצה להכיר אותך יותר. והכי נורא מהכל, שזה כואב . אהבה עזה שמציפה כל שריר. אולי זה סוג של אודיה. לא משנה מה זה, זה שורף אש. אולי שנה עברה. בשביל להרגיש לא צריך רישיון, צריך לב אוהב. צריך סוג של כימייה. משהו בין אישי שמרגש ופותח דלת לדמעות שבין המילים כתובות, אלה שצצות לך מידי פעם ובכישרון של שנים נוטות להסתתר שלא אראה כמה אכפת לך. עברה שנה אולי יותר מאז שהודיתי שהרגש שלי הוא יותר ממה שצריך להיות כלפי פסיכולוגית. כלום לא השתנה, רק ההיגיון שכימת את פרץ הרגשות לכמות יותר מוצדקת לשפיות. מעבר לזה עסקים כרגיל, את עדיין יקרה לי ואני עדיין דואגת לך כמו בת לאמא, ועדין את ההשראה לנורמאליות שבי. אתם הפסיכולוגים בכלל מודעים לכמה כוח יש לכם עלינו? ואי אפשר לכעוס על זה, כי זה מביא לצמיחה שלא תאמן בכלל בחיים. ואי אפשר לפרוץ את הגבול כדי לתת חופש לאמת, וגודל התיסכול מזה אולי שווה לגודל ההצלחה של הטיפול. ועם כל זה הצורך האמיתי של הנפש היא לא לשבור את הגבול, אולי כי הוא אב השפיות. אבל יש קנאה כזו בכל מי שמקורב לך ויכול לתת לך ולא רק לקבל ממך, בכל מי שחולק איתך יותר מ40 דקות בחדר. ואת הקנאה אני יכולה לדחוף להרבה מקומות חבויים, אבל היא שם וזו עובדה קיימת. אני יודעת שאני כותבת בשם הרבה מטופלים שמרגישים אותו דבר. אבל יש לי הרגשה שאני מרגישה יותר וזה לא כי כל אחד היה אומר את זה, אלא כי יש דברים שהם מעבר לגבול המוחשי הקיים. והלב לא תמיד יכול לייצר גבולות. ונדמה לי שאת יודעת.

קשה להכיל,קשה.