האם ייתכן??

דר. קפלן שלום.. אני הולכת כבר יותר משנה לטיפול.. לפני זמן מה המצב התחיל להיות יותר ורוד בעיניי. והנה שוב שקעתי בדכאון, שוב חזרו המחשבות האובדניות והבכי כל לילה. למה זה קורה?? אני מאוד אוהבת את המטפלת שלי, אני כן מרגישה שאני יכולה לדבר איתה כמעט על הכל.. אבל אין לי לב לומר לה, שלמרות שבתחומים מסויימים אני מתקדמת, בתחום הזה יש נסיגה (ואולי זו נסיגה לקראת עליה?).. היא כבר הציע לי טיפול תרופתי בעבר, ואני סירבתי.. אני יודעת שזה לא נכון, אבל אני מפחדת מתרופות, בעיקר כאלו שמשפיעות על המוח.. אני מרגישה קצת אבודה בכל הבלאגן הזה.. הסיבה היחידה שעדיין לא עשיתי שום דבר- היא בגלל המטפלת שלי, אני לא רוצה שהיא תחשוב שהיא לא הצליחה לעזור לי..

אני חושבת שיכול להיות שחוסר היכולת שלך לשתף אותה בתהליכים שקורים לך, אולי עוד כשהם "קטנים", יכול בעצמו לגרום לתחושת דכאון ובדידות. אמנם היא שם בשבילך, אבל את לא יכולה לשתף אותה במה שבאמת עובר עליך. אצלי זה ישר גורם לתחושה של "לבד". בנוסף, אם את מפחדת שהיא תלחץ עליך לקחת תרופות, את צריכה להתמודד גם עם חילוקי הדעות שלכן. האם היא לא קיבלה את חוסר רצונך בפעם הקודמת? זאת זכותך לרצות או לא לרצות טיפול תרופתי, ואין אדם שיודע מה "נכון". (אם כבר, אז את). לגבי המחשבה שהיא לא הצליחה לעזור לך, והפחד לחשוף את זה בפניה, גם כאן אני משוכנעת שיש תמונה מורכבת יותר, ושאם תדברו על כך, אולי תגלי שיש עוד כמה תחומים שנעזרת בהם. יכול מאד להיות שלמרות מה שאת מרגישה כרגע, מתוך המקום הנמוך, המטפלת שלך פשוט לא תסכים איתך, תחלוק עליך בעניין חוסר ההתקדמות שלך, ואת יודעת משהו? יכול להיות שאי ההסכמה שלך יעלה חיוך רחב על פניך. אני ממליצה להתגבר על הפחד מלאכזב אותה, הפחד "לפגוע" בה (חישבי על כך, הרי היא פוגשת באנשים במצבים נפשיים קשים בעבודתה, והדרך לקראת החלמה היא לא לינארית. מי אמר שהיא כזאת? לדעתי יש בה עליות ומורדות, ואני מעריכה שהמטפלת שלך מבינה את זה היטב), ולהביא את עצמך, את כולך, לטיפול. אולי זה החלק בטיפול שהיה חסר עד כה, קצת "אי הסכמה", קצת התמודדות עם משבר, ולא רק להיות ביחד במקום החם והבטוח. אני בטוחה שהמקום החם והבטוח ישאר שם, אבל אולי זה זמן מתאים לגעת גם בדברים אחרים, ברגשות אחרים, של ספק, של פחד לאכזב, של פחד מהתגובה שלה וכו'.

מהתהליכים שאני עברתי עם עצמי בחיים, תמיד היו בהם את העליות והמורדות. בחוויה שלי - אי אפשר להתקדם מבלי ללכת גם אחורה (מזכיר מעט את הטנגו), הנסיגות הם חלק מהתהליך, חלק מההתקדמות. והם חלק מהמנוף להתקדמות נוספת. כמובן שצריך לשים לב שהנסיגות לא הולכות 'יותר מידי אחורה' וזה משהו שרק את והמטפלת שלך יכולים לדעת. לגבי הפחד מלאכזב את המטפלת .... זו בדרך כלל צורת חשיבה שמגינה על הפחד מהתגובה. "לא רציתי לאכזב, לא רציתי לפגוע, לא רציתי להעליב, פחדתי שהיא לא תוכן לקבל / להבין ..... "= (לדעתי) פחדתי להתמודד עם התגובה. אם את נמצאת בטיפול אצל מטפלת שאת בוטחת בה ובקשר ביניכן - ברור כנה יכול רק להועיל. גם לך בעבודה שלך וגם לקשר הטיפולי בהצלחה

נטע שלום נראה לי שאת מתעלמת מההיבט הביולוגי שיש בדיכאון, ולכן גם סירבת לקחת תרופות. זה הרבה יותר קל לחשוב שיש לנו שליטה על דברים, ולכאורה אם פנית לטיפול טוב ויש לך קשר טוב עם הפסיכולוגית כבר הכל מסתדר. הטיפול התרופתי יוכל בוודאי לעזור ובשילוב עם הטיפול הפסיכולוגי תוכלי לצאת מהמצב ולמנוע התדרדרות. התרופות עשויות לעזור להאצה בהישגי הטיפול הפסיכולוגי ולכן הייתי ממליץ לך, דווקא לאור נסיונך, לתת לזה צ'אנס. אין כאן פגיעה בפסיכולוגית שלך, זו עובדה ידועה שבמקרה דיכאון נדרש טיפול משולב של תרופות ופסיכותרפיה. בברכה ד"ר אורן קפלן

אני רוצה לשאול בכל זאת משהו. בקיץ האחרון הייתי בדכאון. לדעתי, הייתי במה שאפשר לכנות דכאון. הייתי במקום מאד מאד נמוך. אבל זה השתנה כאשר נסיבות בחיים השתנו, ולא דרך תרופות. אם הייתי הולכת לפסיכיאטר או פסיכולוג אם אורינטציה כללית שתומכת בטיפול תרופתי באותו זמן, ולאור המחשבות השליליות (מאד) שהיו לי, הכאבים הפיזיים שסבלתי וכו', אין לי ספק שהייתי מקבלת מרשם לתרופות. אבל... אולי היתה סיבה לכך שהייתי בדכאון? אולי יש סיבות שאנשים בדכאון, וטיפול תרופתי קצת מרדד את הסיבות ולכן את האפשרות לטפל בהן? האם זאת לא בחירה של המטופל האם הוא בוחר לעבור תקופה קשה בלי תרופות או עם? עבורי הרעיון של לקחת תרופות היה ונשאר מוזר. במידת מה, אני תוהה אם תרופות לא חוסמות את האפשרות לגעת בעומק הרגשות דרך טיפול, בגלל שהרגש חיובי יותר. האם זה לא מסתיר את הבעייה, דווקא כשרוצים לטפל בה? והאם בעיות לא נוטות להציג את עצמן לראווה דווקא כאשר יש להן מקום בטוח לעשות זאת (כמו בטיפול)?