התמודדות עצמית??!

היי.אני בת 29 ואני מנסה להבין מדוע יש לי קושי לקבל את העולם והאנשים כפי שהם.אני מרגישה שכאשר אני "בחוץ" עליי לרצות אחרים ולהתאים עצמי בזמן שבא לי להגיד את האמת בפרצוף ולהרגיש ללא מחסומים.כאשר אני קצת משחררת מה שבאמת אני מרגישה אני חוזרת עם ייסורי מצפון ומתחילה לשאול עצמי האם זה היה בסדר<?<מה חושבים עליי<?כל פעולה שלי מחייבת אותי לבדוק אם הכל כשורה זה מצריך הרבה אנרגיה ואת הצורך פשוט לברוח לפינה שלי לבד.בעבר הייתי מוקפת בחברים ומנסה להיות הכי נחמדה שבעולם אבל זה נמאס לי כי הרגשתי צבועה.יש לי בעייה נוספת שכנראה מתחברת לכך של חוסר ההתמודדות עם כל שינוי קטן בזוגיות בעבודה אני עצבנית מאוד נלחצת ומצפה מיד לתוצאה מה שמעכיר יחסיי שוב עם הצד השני.אני חוששת מלהתחתן מהבאת ילדים אני לא יודעת מה טוב או לא ומאוד קשה לי לקבל החלטות!!@@מה אוכל לעשות??בעייה זו מגיל צעיר ואני מנסה להתמודד לבד אך מרגישה שזה לא עובר באמת אלא מודחק..

שילת שלום ממה שאת כותבת נשמע שיש פער כלשהו בין האופן שבו את חווה את עצמך מבפנים והאופן שבו היית רוצה שיתפסו אותך מבחוץ. מידי פעם יש לך "אומץ" ואת מוציאה מעט החוצה, אבל כנראה שהמחסומים חזקים ומשהו עוצר אותך שוב ושוב. רגשות האשמה שאת חשה אחרי שאת משחררת קצת מתוך הפנימיות שלך הם ביטוי לקונפליקטים שלך עם עצמך, וכל עוד לא תתני להם מקום וחשיבות הם ימשיכו לנהל את חייך. את מעלה שאלות רבות, רובן קשורות ליחסים בין אישיים, אך למעשה כולן מבטאות קונפליקטים פנימיים שלא באמת נוגעים בעולם החיצוני כפי שהוא כיום (אולי רלוונטיים להיסטוריה האישית שלך ולעולם כפי שחווית אותו אז). זה לא מפתיע שהתמודדות העצמית לא פועלת כי נוצרים כאן מעגלים סגורים שמחזירים אותך כל הזמן לאותה נקודת התחלה. יש כאן צופן אותו תצטרכי לפענח כדי לצאת מתוך המעגל הסגור, ולכך אולי תוכלי להיעזר גם בטיפול פסיכולוגי. בברכה ד"ר אורן קפלן