מוטיבציה שנעלמה

שלום אורן. אני קצת חסרת אונים בקשר לבעיה שלי. אני כבר לא מתלהבת מההישגים שלי, או מוצאת עניין בדברים. אני כבר לא משקיעה בשום דבר שאני עושה את כל הלב,וזה מעציב אותי, כיוון שלמרות שמבחינת ההישגים, גם כשאני עושה את עבודתי "יבש" או בין אם אני משקיעה בה את כל כולי, למזלי התוצאות הן כמעט זהות. העניין הוא שאני כבר לא מקבלת את הסיפוק כמעט משום דבר.איך אני מחזירה את זה לעצמי? פעם כל דבר שהחלטתי לעשות היה מבוצע בקלי קלות. עכשיו אני אומרת לעצמי שאני צריכה לעשות משהו, אך לא עושה. אני בקרוב מתגייסת וקרבה מדי יום לעולם האמיתי ואני לא רוצה להמשיך ככה. אתה יכול לעזור לי?

ד"ר אורן קפלן לא כאן עכשיו, את יכולה לשלוח את השאלה שוב אחרי סוכות (אז הוא אמור לחזור לפורום). בכל מקרה חשבתי שאולי את בתקופת ביניים - בין בית ספר לצבא, ושזאת תקופה יחסית מבלבלת. כתבת על הבעיות שלך בצורה מאד כללית, איזו תחושה של חוסר מוטיבציה ועניין, ושל איזו מין "עייפות" שמקשה עליך לפעול. אולי כדאי לך לנסות לחשוב למה דוקא עכשיו זה ככה, האם זה קשור לתקופת המעבר בין בית ספר לצבא? לקשר עם חברים? לחוסר במסגרת? או בכלל למשהו אחר? האם יש לך פחדים מהגיוס? מלעזוב את הבית? וכו'. אם תצליחי קצת למקד את התחושה שלך תוכלי להתמודד איתה יותר טוב...

הי נועה, אני מאוד מסכימה עם הדברים שכתבה לך לילה. כתבת שכל דבר שהיית עושה היית עושה על הצד הטוב ביותר. לפעמים זה בהחלט מעייף. נשאלת השאלה, האם נהנית מכל אותם דברים שהיית עושה או שעשית אותם כי הרגשת שאת חייבת- למשל, לימודים (בגרויות). לפעמים קל מאוד להישאב ל"איך" עושים ולא לשים לב ל"מה" עושים. היום את נמצאת בתקופת ביניים בין הלימודים לצבא ויכול מאוד להיות שנוצר חלל גדול ואת לא ממש מוצאת את עצמך. אין לי ספק שכשתגיעי לצבא, תמלאי את תפקידך על הצד הטוב ביותר כי רק כך את יודעת לעשות. עצתי לך לנסות ולהתחבר למה שאת באמת אוהבת לעשות ושם להשקיע את כל האנרגיות הרבות שיש לך. בהצלחה