איך לטפל בילדות כאשר מוסרים את כלבם?

אנו משפחה עם 3 ילדים. בן בגיל 25 , בת בגיל 20 ובת בגיל 12 לפני כחמש שנים קנינו על פי בקשת הילדות גור כלבים מגזע גולדן רטריבר. ומאז היות בן שבועות ספורים הילדות מטפלות בו ומגדלות אותו. אני אימן, איני יכולה לסבול יותר את הכלב. הילדות אינן מטפלות בו מספיק טוב, ולכן הוא לעיתים מדיף ריח רע. הוא משיר שערות בכל הבית והתוצאה היא שאני סובלת מאד מנוכחות הכלב בביתנו. בעלי ואני הגענו להחלטה למסור את הכלב. אנו יודעים כי הילדות אוהבות את הכלב וברצוננו לדעת מה הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מסירת הכלב. האם להרחיק את הכלב מהבית, ללא ידיעתן, ולאחר מכן לומר להן שהכלב הלך לאיבוד? האם להודיע להן כי החלטנו למסור את הכלב ולא לומר להן את יום המסירה, כדי שלא יתעצבו בעת המסירה? האם להודיע להן יום לפני המסירה כי אנו מוסרים את הכלב למחרת ?

לפי דעתי תגידו להם שאתם מתכוונים למסור את הכלב שהילדים ידעו אם הבעיה בטיפול הכלב והכלב חשוב לילדים אז אני מאמינה שהם יטפלו בכלב ואז הכל יסתדר כי לפי דעתי כלב הוא כמו בן משפחה ולהיפרד ממנו ככה לדעתי יהיה קשה מאוד לילדים אז תתייעצו ותדברו עם הילדים ותחליטו ביחד מה לעשות בהצלחה

בשום פנים ואופן לא לעשות משהו מאחורי הגב או לשקר. השקר יתגלה בוודאות, ואז אם היה איזה אמון בינכם הוא ישבר לרסיסים לתמיד! הנזק יהיה בלתי הפיך ואולי לא בר תיקון. לגבי השאר, נניח לאחרים לענות.

לא הייתי סולחת לכם בחיים. הייתי כועסת על חוסר הרגישות שלכם, על חווית הנטישה שאתם יוזמים בשבילי, על חוסר ההתחשבות בנו, הילדים, על חוסר היכולת שלכם לפתור בעיות, על כך שאהבתכם היא "על תנאי" .... ועל מה לא. יש לי כלבה בבית, כך שאני מבינה על מה את מדברת. יחד עם זה, לא הייתי מעלה על דעתי בחיים למסור את הכלבה. כשהדיפה ריח רע הוטרינר ביצע ניקוי שיניים, והיא חזרה להריח טוב. אנחנו גם מקפידים לרחוץ אותה כשצריך, יש היום "שמפואים" מדיפי ריח טוב לכלבים. אני מציעה לשקול שוב את ההחלטה. לומר לילדות שאתם קרובים להחלטה למסור את הכלב, כי אתם לא מסוגלים לטפל בו לבד. לשבת יחד איתן ולהגיע להחלטות מי עושה מה וכמה. (הילדות גדולות, ואם צריך הן יכולות לשאוב את שערות הכלב כשצריך.) יתכן והמצב ישתפר, אבל גם אם תמסרו בסוף את הכלב, הילדות תלמדנה איך מתמודדים ואיך מקבלים החלטות.

את שאלת לגבי כיצד למסור את ההחלטה וכולם שופטים אותך על ההחלטה עצמה. אני מבינה אותם אני אוהבת כלבים, יש לי כלבות שאני לא יכולה לחשוב על היום יום בלעדיהן. אבל גם לאנשים שלא אוהבים חיות יש זכות להימנע מכך ולכן אני לא רוצה לשפוט אותך אלא באמת לענות לך על מה ששאלת. את מנסה להפוך דבר נורא נורא כואב לדבר לא כואב, וזה גרוע יותר מלהכאיב. הבנות ירגישו שאת מרמה אותן ואז אפילו לא תוכלי להיות איתן באבל ובכאב. הקשר של ילדים לחיות הוא עמוק ורגשי כל כך. וברור שזה גם יחווה ככישלון שלהן, התמודדות לא קלה. אולי זה לא פייר שהן לא מגדלות את הכלב, נוכחותו מציקה לך ואת צודקת ברצונך למסור אותו, אולם לפחות צריכה להינתן להן להשמיע את הצד שלהן ולא לעשות זאת מאחורי גבן. בהצלחה עם החלטה לא פשוטה.

אם תמסרו את הכלב, יבוא היום שגם אתם תהיו זקנים, תדיפו ריח רע ויהיה מעייף לטפל בכן ואז הילדים שלכם ימסרו אתכם לצער בעלי חיים...