אבודה ומבוהלת

אני בת 28. לפני 4 שנים נפטרה אמי. מחלתה ומותה היו בשבילי משבר רציני והייתי על סף התמוטטות נפשית. בעקבות מותה התפרקה כל המשפחה ונאלצתי להתמודד עם כך לבד. מאז אני מטופלת בסרוקסט ובקלונקס לעת הצורך. מידי פעם יש לי משברים בהם אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך יותר, שאני רוצה למות ולא להרגיש את הבדידות הזו. אני נשואה אבל גם לבעלי אין משפחה בגלל נסיבות חיים אחרות ושנינו למעשה לבדנו. אני מתגעגעת לאמא שלי ולמה שאני נתנה לי ולא מצליחה למצוא את מקומי בעולם כאדם עצמי ונטול משפחה. יש לי התקפות של צער וכאב שבהן אני צורחת, בוכה, רוצה להכאיב לעצמי (אם כי לא עושה משהו דרסטי). ההתפרצויות האלה של דכאון וחרדות וההתנהגות שמלווה אותן מפחידות אותי. האם זה תמיד יהיה ככה? האם איבדתי את שפיות דעתי? מה עושים? אתמול היתה לי התפרצות כזו שוב ואני עדיין מרגישה מדוכאת ומבוהלת. רק בעבודה אני מרגישה טוב יותר כי אני עסוקה. מה עושים? האם אני משתגעת? האם יש לי בעיה נפשית?

פרח, אולי את פשוט זקוקה למקום בטוח ותומך בשביל לעבד את האבל על האובדן של אמך בצורה שלמה שתאפשר לך להמשיך בחיים בלי לחוש שאת מתפרקת. אני חושבת שכדאי לך לפנות לטיפול פסיכולוגי - באופן פרטי או דרך קופת חולים - ולא להמשיך לסבול סבל שלפי תיאורך לא נשמע שמקדם אותך קדימה. באופן כללי אין סיבה שזה תמיד יהיה ככה. ברור שאת יכולה להיות שמחה יותר, רגועה יותר. אבל עד שלא תטפלי בסיבה לרגשות, יכול מאד להיות שהם לא יעלמו מעצמם. נשמע לי שאם תקבלי עזרה מתאימה, יש לך סיכוי טוב מאד לצאת מהמצב. דווקא בגלל שאת מדברת על חוויה מאד קשה של אובדן ואבל, חוסר ובדידות, אני חושבת שטיפול תרופתי לא מספיק. את צריכה בן אדם אמיתי לעבד מולו את כל הדברים שמטרידים אותך ומביאים לרמה כזאת עמוקה של סבל.

אהבתי את הכינוי שבחרת לעצמך. זה מראה שעם כל הקושי המאוד ברור ואוביקטיבי, את רוצה ומקווה לפרוח. אובדן אמא הוא תמיד קשה ומסובך, ודורש עיבוד. על אחת כמה וכמה כשמדובר בגיל צעיר, ובסיפור מורכב גם אצל בעלך. אני קוראת בדבריך בעיקר את הבדידות. בדידות היא מצב מאוד סוביקטיבי. אני מכירה אנשים שמוקפים משפחה וחברים ועדיין מרגישים בדידות, ואנשים שמתרחקים מחברה והם מלאים וגדושים. מכאן, שקשה להמליץ על פתרונות מעשיים (כמו איפה אפשר למצוא חברים ומה ניתן לעשות כדי להפיג את הבדידות). אני מאוד ממליצה לך לגשת לטיפול פסיכולוגי, שיעזור לך לשוב ולפרוח. בהצלחה רינת