טיפול קבוצתי

מישהו כאן התנסה/בעיצומו של טיפול קבוצתי? אשמח לשמוע פידבקים, ואם אכן זה עוזר.

אני בת 31, עובדת ומתפקדת בחיי היומיום. אבל הבעיה שאני סוחבת מילדות היא הסתגרות חברתית וקושי ביצירת קשרים עם אנשים. הדבר מתבטא למשל במסגרת שאני נכנסת לתוכה, אפילו מקום עבודה חדש, שם ישר אני מחפשת את השלילי בכל אדם ונוהגת להיות מאוד ביקורתית כלפי הסובבים אותי. אני משדרת ריחוק, הסתייגות, ואני מרגישה שאנשים לא רוצים בחברתי, מההיבט של להתקרב אליי ולשתף אותי במה שעובר עליהם. האמת? אני משדרת בדיוק את מה שאני מרגישה - אני לא אוהבת כל כך אנשים, ואין לי סבלנות אליהם. את מי אני מאשימה? רק את עצמי. לעיתים טוב לי ככה להיות מתבודדת, אבל לרוב קשה לי מאוד עם התכונות האלה שלי - תכונות הסוציומטיות. אני מקנאה באנשים שזורמים, ופתוחים חברתית, שקל להם ליצור קשרים ואיפה שיזרקו אותם הם ישר משתלבים ומתחברים. אולי זה הגיל, אבל זה מאז ומעולם היה ככה אצלי. הבעיה החברתית תוקעת אותי בדברים שאני רוצה לעשות בחיים (לטייל בחו"ל, לצאת לבאר או מועדון) אבל אין לי עם מי, כי קשה לי כל כך להתחבר. האם טיפול קבוצתי יכול להוציא אותי מהמעגל הזה? האם טיפול בכלל יכול לשנות תכונות אלו שבעיני הן ממש גנטיות (משפחתי גם משפחה של אנשים סגורים אנטי חברה)? אני מרגישה שהבעיות באות ממקום מאוד עמוק באישיותי - האם טיפול בקבוצה יפצח את התכונה הזו?

מכירה את האבחנה של אישיות סכיזואידית? את מתחברת למה שכתוב שם? http://psychcentral.com/disorders/sx30.htm

שירי, לדעתי מספיק שאת רוצה לשנות משהו בחיים שלך וביחסים שיש לך עם אנשים אחרים כדי שזה יהיה אפשרי. אולי לא תהפכי להיות אדם אחר לחלוטין, אבל העובדה שאת באה ממשפחה כזאת, עדיין לא אומרת שאין לך אפשרות לחיות בצורה אחרת. אני חושבת (וזאת רק דעתי ללא רקע מקצועי) שאת דווקא זקוקה לטיפול אישי ולא קבוצתי. למה? משום שנשמע לי שההתרחקות וההסתגרות שלך וגם הביקורתיות שלך משקפות משהו די עמוק ביחסים שיש לך גם עם עצמך, ושאת זקוקה להרבה תשומת לב אישית כדי לתת אמון, ליצור קשר קרוב, לגלות מה זה בכלל. ההנחה שלי היא שאדם מסתגר לא מפני שהוא "לא אוהב אנשים אחרים" אלא מפני שהוא לא מספיק אוהב את עצמו. אם ההסתגרות וה"אנטי חברתיות" מאפיינת יחסים משפחתיים שחווית כל חייך, זה לא כל כך מפתיע שאת נוהגת בהתאם למה שלמדת וחווית. אין לי ספק שטיפול יכול להיות דרך מרכזית לשנות את זה. ושוב, השינוי לא צריך לקרות משום שזה "לא נחמד לחברה" שאת מסתגרת או ביקורתית, אלא משום שנשמע לי שזה משהו שיושב עליך כמו איזה שריון שמעיק. משהו שכבר היית מעדיפה שלא יהיה איתך כל הזמן, אבל את לא ממש יודעת איך להסיר אותו. קשר זוגי, למשל, הוא קשר שמחייב הרבה קירבה, וגם בו צריך להתמודד עם מצבים שעולה ביקורת, ועם שאלות של פתיחות מול הסתגרות. אז נראה לי שגם בשביל להקים זוגיות ומשפחה יש צורך לפתור את הנושא הזה די לעומק. אם לך נמאס מהמצב הזה והחיים בודדים מדי ולא מספיק עשירים מספקים עבורך כך, אני לא רואה שום סיבה (אבל שום סיבה) שלא תצליחי לשנות את זה. אולי זה יהיה תהליך. אולי ההתקדמות לא תהיה מהירה. לדעתי טיפול (ושוב, במקרה שלך אני ממליצה על טיפול אישי בגלל ששורשי הבעייה נשמעים לי עמוקים מאד) הוא דרך מתאימה מאד לעשות את זה. אל תוותרי על לחיות חיים מלאים. אל תאמיני בכך שהמצב שלך הוא "קבוע" ולא בר שינוי. אני לא מאמינה בהפרעות אישיות, ואני לא מאמינה בתועלת של האבחנות האלה לאדם שמנסה למצוא את הדרך שלו לחיים יותר שמחים ומלאים.

בעיקרון אני מסכימה עם מה שלילה כתבה לך רק חשוב לי לומר, שיש אנשים שנתרמים מטיפול קבוצתי (רגיל) ואחרים לא, ככה שקשה קצת להניח מראש, אם כי שוב על פי תיאורך את הבעייה שלך נראה שטיפול אישי פסיכודינאמי היה עדיף.

שירי, אני מניח כי למרות שאת מזהה אצלך סבלנות מעטה מאד כלפי אנשים את מכירה בבעיה שנוצרת כתוצאה מכך. אין ספק כי התנאי הראשון לטיפול הוא ההכרה בבעיה והרצון לשינוי,להשתנות בעצמך. אני מתרשם כי בצד הרווח של ההסתגרות בתוך עצמך מסתתר חיסרון גדול מאד שגורם לך קשיים רבים בחיי היום יום ,כיון שמישורים הרבים של חייך את באה במגע עם אנשים ונאלצת לקיים עימם סוג של יחסי גומלין, המחייבים כניסה אינטימית ברמה כזו או אחרת שמהווה בעיה. את מחפשת את השלילי בכל מיפגש עם אנשים אחרים ,במסגרות השונות ,בכדי שתוכלי להצדיק את ההתנהגות שלך וההתבדלות החברתית. נדמה לי כי את נמצאת במילכוד כאשר אינך מבינה מהו המקור ומהי התוצאה,הסימפטום אשר מביאים לכך שתהיי מנותקת בכל הנוגע להתקשרות אינטימית ברמות שונות. האם זו העובדה שאת גוררת עימך סיבות גנטיות,פונקציה של חינוך,וחוויות שגורמות לך להיות חשדנית או שמא התגובה של החברה למסרים שאת מעבירה שלכאורה מלבה את התחושה הפנימית. אני חושב כי בשלב מסוים האופן שבו את מסתכלת על יחסים עם אחרים ,מוטה ועובר מסננת של חשדנות ופחדים שיכולים להיות פרי הבאושים של ארועים בעבר,פונקציה של ניצול,אולי הפחד מפני אבדן החרות בבחירה ובאופן ההתנהלות ויתכן מאד כי את גוררת חרדת נטישה אשר מקשה עלייך להיקשר לאנשים שמא תיאלצי לחוות בפרידה כואבת ואכזרית. את מתקשה להאמין בבני אדם ולכן גם אינך יוצרת קשרים עמוקים. פעמים רבות במצבים מהסוג הזה הבעיה היא בדימוי עצמי ובראיה אינטרוספקטיבית לקויה הנוטעת בך החשש כי במידה ומישהו ימעל באמונך לא תוכלי לקום ולהתגבר. נדמה לי שאם תביני כי סוגיית האמון היא לא פונקציה של עד כמה אנשים ישרים ואומרים את האמת כי אם עד כמה את סומכת על עצמך שבמידה ולא אומרים לך את האמת תוכלי להתמודד עם התוצאות ולהתרומם אף אם זה יהיה קשה..רק אז תוכלי גם לבטוח באנשים. הטיפול הקבוצתי יעיל בסוג הבעיות האלו. דגם הטיפול הקבוצתי מציע מנוף רב עוצמה במיוחד במצבים בהם יהיה עלייך לבחון את מידת האחריות שלך למצבך.שם תעצבי את תפקידך הבין אישי הייחודי בדומה לזה שאת ממלאת בחייך האישיים. במילים אחרות,ההתנהלות בטיפול הקבוצתי היא מעין בבואה של ההתנהלות שלך אל מחוצה לה. הדגשת המשוב בטיפול הקבוצתי גוררת בעקבותיה נטילת אחריות: תוכלי ללמוד כיצד החברים בקבוצה תופשים את התנהגותך,אילו רגשות היא מעוררת,כיצד היא מעצבת התנהגות של אחרים וכן תבחיני בכך כי אלו בעצם מעצבים את האופן בו את תופשת עצמך. ביחס לבעיות הגנטיות, ובכן אין ספק כי אנשים נולדים עם מירקם גנטי מסוים,אל נתוני קיום אשר מעמידים אותם בנקודת פתיחה שונה.ואולם נתונים גנטיים אינם גזירה משמיים ופעמים רבות השפעת הגן על ההתנהגות נמוכה.אנשים עם נטיות להשמנה או להתפרצות תוקפנית יכולים תוך עבודה קשה ליצור שינוי אשר ישנה גם את אופן מראם או התנהלותם במצבים מסוימים. במילים אחרות,הנטייה שלך להתכנס בתוך עצמך ולקיים חיים אשייים הניזונים מעולמך הפנימי וללא צורך בגירויים מהחברה יכולה להיות פונקציה של גנים חינוך והסביבה אליה נולדת אך הם בוודאי שלא "המילה האחרונה" . בהצלחה, יאיר.

שלום שירי הייתי ממליצה לך אם כבר, לנסות טיפול התנהגותי-קוגניטיבי קבוצתי, שמצליח לעזור לפחות חלקית , לאנשים שסובלים מחרדה חברתית (מובן שלא לכולם).

יש לך המלצה לקבוצה כזו שפעילה כרגע? תן לי מייל אם יש..