ההתמודדות עם "תקופה שחורה" בחיים.

שלום אורן, אני כיום בן 22. הסיפור שלי מתחיל כשהיתי בן 16 והתחלתי להשתמש בסמים... למרות שאת התיכון צלחתי בהצטיינות יתרה, לא ידעתי מה מחכה לי בהמשך. שימוש זה הפך להתמכרות קשה בזמן הצבא וכלל בין השאר אישפוזים בבית חולים פסיכיאטרי במחלקה הסגורה בעיקר בגלל "נטיות אובדניות". כמובן שאישפוזים אלו גרמו לצבא לשחרר אותי אחרי חודשים בודדים. אחרי תקופת שיקום וגמילה שכללה כמובן גם טיפול פסיכיאטרי + טיפול בשיחות, חזרתי לעצמי וכיום אני "נקי" (שונא את המילה הזאת) כבר מעל שנתיים. בשנתיים האלו הספקתי לעשות ניסים ונפלאות בתחום האישי חוץ מהיותי "נקי", זה מתחיל בפסיכומטרי גבוה מאוד וממשיך בפעילות ספורטיבית סדירה,שמירה על תזונה נכונה,מצב רוח טוב ועוד ועוד.... מבחוץ לא תדע על עברי אלא אם אספר לך. אבל...בתחום החברתי "התקופה השחורה" ההיא עוד מרחפת מעליי, ובמיוחד כשמדובר ביצירת קשר עם בני המין השני. ישנה רתיעה עצומה כשאני מספר "בעדינות" על הביקורים שלי בבתי חולים פסיכיאטריים ועל העובדה שהשתמשתי בכדורים פסיכיאטרים(דווקא ההתמכרות לסמים עצמה פחות מפחידה אנשים). ותאמין לי אורן אני לא שש לספר את המידע הזה דבר ראשון שאני פוגש מישהי אבל אחרי היכרות כלשהי , כשהקשר כבר מתחיל להתהדק ובמיוחד שעולות שאלות כמו"למה השתחררת מהצבא?" אני מרגיש לא בנוח לשקר, ואני מנסה לספר את הסיפור בגירסה קלה לשמיעה ולעיכול, הרבה יותר מהמציאות הקשה וזה עדיין מאוד מאוד מרתיע. כמובן שהדחיות האלו שאני מקבל גורמות מפח נפש גדול, במיוחד שמדובר במשהו שכבר לא נוגע אליי בכלל ואין לי אפשרות לשנותו("העבר"). חשבתי לא לספר על ה"תקופה", חשבתי לשקר לגביה, חשבתי לשכוח ממנה ככה שגם אני לא אזכור מה קרה שם... אבל קשה לי לרמות את עצמי. איך אתה מציע לי לנהוג בקשר ל"עבר", כמה ממנו כדאי לחשוף ובאיזה שלב, איזה חלק ממנו אפשר לשמור לעצמי וכל כיוון מחשבה אחר שאתה יכול להציע לי בקשר להמשך דרכי.(אני מניח שאתה יכול "לדמיין" מה עברתי) בתודה מראש עידו. נ.ב לאחרונה סיימתי את הטיפול הפסיכותרפי שעזר לי מאוד.

אני חושבת שיש לא מעט אנשים שמשתחררים מהצבא בגלל קושי נפשי, אבל לא כולם מגיעים לאשפוז. נדמה לי שמה שמעורר רתיעה הוא נושא האשפוז הפסיכיאטרי, ואליו אתה ממש לא חייב להגיע מייד בשיחה. אתה יכול להגיד שחווית תקופה קשה כשהיית בצבא, ושלכן השתחררת. החשיפה ההדרגתית לנושא, שיכול להיות מפחיד עבור מי שמרוחק מהנושא (ומקסימום ראה כמה סרטים מפחידים כמו קן הקוקיה), יכולה לעזור בשביל שהבחורה תראה אותך כמו שאתה, ולא תיצור לעצמה דימוי מפחיד שלך, על סמך סיפורי העבר. אם תצלחו שלבים התחלתיים, והחשיפה שלך תהיה הדרגתית, אני מעריכה שלבחורה תהיה תמונה מאוחדת שלך, וכל הנושא לא יהיה מרתיע ומפחיד. יכול להיות גם שאכן חלק מהבחורות פשוט ירתעו מזה וזהו. אבל אני חושבת שמי שכל כך נרתעת מזה היא באמת לא בת זוג פוטנציאלית עבורך - זאת צריכה להיות מישהי שתוכל לקבל אותך, כולל העבר שלך. וחשבתי גם שאולי בכל זאת יש לך צורך לדבר על זה, כחלק מעיבוד של החוויות האלה, ואז יכול להיות שהבחורה מרגישה שזה לא שייך לעבר, אלא גם משהו ששיך להווה (במידת מה אני מניחה שזה שייך גם להווה שלך, כל ההתפתחות שלך קשורה לכך). ככל שיחלוף יותר זמן לדעתי הנושא ישכח וירגע. ואל תשכח שגם ככה לפעמים לוקח הרבה זמן למצוא חבר/חברה! תשאל כל אחד. גם בלי עבר פסיכיאטרי :)

בהחלט מעורר מחשבה מה שכתבת. בקשר לחלק הראשון של תגובתך אם תוכלי להרחיב אני אודה לך מאוד כי אני מרגיש שזה נכון לגבי. אני מדבר על החלק של יצירת דימוי שלילי, איך אפשר להפחית אותו חוץ מחשיפה הדרגתית(שאותה אני כמובן מבצע). אני מרגיש באמת שכשאני מספר את הסיפור עולים אצל הצד השני יותר סטריאוטיפים כללים על הנושא ולא דברים שקשורים ונכונים דווקא לגביי, כאילו נוצר לגבי דימוי שלילי שקשה להלחם בו. נ.ב את צריכה לראות את הפרצוף של מישהי שאני מספר לה איזה מתאבן מהסיפור שלי לפי הפרצוף שהיא עושה אני מרגיש שאני זה שצריך לרחם עליה , כאילו היא עברה את החויה הקשה ולא אני.

עידו שלום לפי מה שאתה מתאר אתה אדם עם פוטנציאל רב והתגברת על מכשולים שונים בחייך. להחביא את העבר, להסתתר מאחורי סודות שבסוף מתגלים, זה לחזור לאחור, לא ללכת קדימה. זה ברור שיהיו כאלה שיתרחקו ממך כשישמעו את הסיפור, זה לא הדבר הקשה ביותר שעברת בחיים. אם אתה מקבל ותקבל את עצמך באופן מלא אתה תמצא גם חברים ואת בת הזוג שיקבלו אותך בצורה כזו באופן שלם ומבלי צורך להסתתר. הסתרת הסוד עלולה רק להחמיר את המצב ולהכניס אותך ללחץ שילך ויגבר עם הזמן. חלק מלקיחת אחריות מלאה על חייך היא גם להכיר ולהתמודד עם העבר. בברכה ד"ר אורן קפלן