האם הם צריכים לשים לב?

יש לי שאלה כזו, יש בי מעין כעס כזה על כך שאף אחד מחבריי ובני משפחתי לא שם לב למצב הנפשי העגום שלי (בעיניי). אני חושבת שאני ממש בדכאון, אני כל יום בוכה, לפעמים לא ישנה, לא אוהבת להישאר לבד, במיוחד אם אין איזה משהו ספציפי לעשות, ולא ממש נהנית משום דבר. השאלה שלי היא כזו קודם כל האם זה יכול להיות, כלומר אולי אם אף אחד לא שם לב אז אני סתם מגזימה והמצב שלי לא כל כך חמור? ואם לא כך הדבר, האם הכעס שלי מוצדק, או שאין לצפות מאנשים להתערב? אני חושבת שיש לי משפחה וחברים סטנדרטיים , אם אפשר להגיד כך, כלומר כמו לרוב האנשים, ובדרך כלל הם כן דואגים לי והכל, כמו אצל כולם בערך, כך שזה לא הסיבה. אני אפילו לא בטוחה שאני רוצה שהם יידעו, מצד אחד. וכמובן אני מנסה שלא לבכות לידם, אבל מצד שני אולי אם היו יודעים איכשהו היו עוזרים לי, אני לא יודעת..

מבינה אותך לגמרי. אני חושבת שיש שני דברים - אחד זה שאת במצב רוח רע, וסובלת, ומה שמוסיף לזה זאת התחושה שלא רואים אותך וכך משאירים אותך לבד בלי עזרה, בלי נחמה. אין מה לעשות, ככה אנשים. יש יותר רגישים ופחות, ולא תמיד הם יכולים לראות. וזה עצוב, אבל, אם את נותנת להם צ'אנס - כלומר משתפת במעט - הם יכולים להתגלות מחדש כמשפחה דואגת ותומכת, וכחברים שאכפת להם. הנסיון שלי הוא שאנשים תמיד אומרים לי: "את כל הזמן מחייכת" וזה גם בזמנים שהיה לי רע באופן קיצוני. יש לי תמונות באלבום מגיל 16 שנראות שמחות מאד, ואני כמעט כמעט מאמינה, אבל אני יודעת את האמת - שהיה רע. ולמרות שהיה רע מעט מאד אנשים יכלו לראות. איך? אני לא יודעת. אבל זה לא ממש משנה, כי בסופו של דבר היכולת לקום ולהגיד - אני זקוקה - היא מאד חשובה. חשוב ללמוד אותה, ליישם אותה. אני מציעה לך לא לחכות וליצור קשר עם המשפחה ועם החברים. יש תמיד חשש לשתף במצוקה, במיוחד שאולי את לא יודעת אם היא "גדולה" באמת או סתם חולפת, אבל זה לא משנה. ההרגשה שלך שרע לך וקשה לך חייבת להיות מטופלת. את יכולה גם לפנות לגורם מקצועי (אגב, בת כמה את?)

אני בת 23... איך זה משנה? תודה על התשובה שלך, אני ממש מרגישה ככה באמת...

אני חושבת שיש המון סיבות למה אנשים לא שמים לב. אולי הם מרוכזים בעצמם ולא פנויים לבדוק את מצבי הרוח של הסובבים אותם. אולי הם שמים לב, אבל הם לא רוצים לחדור לפרטיות על ידי שאלות חודרות ("מה קורה איתך?"). אולי הם שמים לב, אבל מדחיקים, כי לא רוצים לפגוש באמת מכאיבה ("הבת שלנו בדכאון". ואולי את באמת שחקנית טובה. מה שיותר מעניין בעיני, הוא למה את מנסה אותם. למה חשוב לך ש"ינחשו" איך את מרגישה. האם בעיניך זה מדד לאהבה שלהם אותך? כי אם רע לך, ואת בטוחה באהבת הקרובים לך, אולי כדאי פשוט לשתף בהרגשה הכבדה ולבקש עזרה. רינת

במיוחד כשהכותבת כותבת: "ואני בעצמי לא בטוחה שאני רוצה שהם יידעו על כך".

תשמעי, זה לא שזה לא כל כך קל, זה פשוט בלתי אפשרי כמעט בעיני לשתף אותם. אני חושבת שהם מתייחסים לדכאון כמשהו שהוא לא בסדר, כלומר שאסור שיהיה, זה לגבי המשפחה, ובאשר לחברים, פשוט כבר נראה לי שבזמן האחרון כולם מתרחקים ואני לא קרובה מספיק לספר.

שירלי שלום קיבלת כדי הרבה תגובות רלוונטיות למה שאת מרגישה. הייתי מתמקד בשלושה דברים: א. אם את במצב נפשי עגום את צריכה לטפל בעצמך בלי קשר למשפחתך. חשוב שתפני לייעוץ פסיכולוגי ואם את חוששת מדיכאון גם לפסיכיאטר. אני מצרף קישור למאמר על דיכאון כולל שאלון לאבחון עצמי בסופו http://www.psychologia.co.il/dep4not.htm ב. בתוך הטיפול יש חשיבות רבה לתחושות הקשות שיש לך לגבי חוסר תשומת הלב. זה בכלל לא משנה בעיני האם זה רק אובייקטיבי או שיש בזה דברים סובייקטיביים. עצם העובדה שאת חשה כך היא חשובה כי בוודאי קשורה להתפתחותך הנפשית ואולי למצב שבו את נמצאת היום. ג. אפשר לבדוק את זה בצורה ישירה. קחי לשיחה אדם קרוב במיוחד, מישהו שאת גם סומכת עליו שיוכל להתמודד עם מה שאת אומרת לו, והגידי בדיוק את מה שאת כותבת כאן. מדוע לא שמים לב למה שקורה לך ומזניחים אותך. לפי התשובות וההתייחסות שתקבלי אולי תוכלי ללמוד דבר מה חשוב על המצב. בברכה ד"ר אורן קפלן