הם צודקים...אבל

שלום, במשך 10 שנים ניהלתי רומן עם גבר בן גילי (שנינו חצינו את החמישים). הוא - פלרטטן ונהנתן ידוע, בוגד סידרתי , ש"ניתקע" איתי למרות טיבעו כי בסוף התאהב קשה. אני, רעיה נאמנה ואישה של גבר אחד שהתפתתה למגע אינטימי שנעדר כליל עם הבעל ומצאה עצמה מפתחת גם יחס רגשי. הוא לא התאפק, סיפר כבר לאישה, הופיע איתי בפומבי. אני - שמרתי מכל משמר על סודיות ועל הבעל. לא היו שום תוכניות לפרק מסגרות, אבל תשוקה התחלפה בקירבה נפשית עזה. התראינו כפעם בחודש, שמרנו על קשר מכתבים וטלפונים הדוק הרבה יותר. ביום בהיר אחד - פצצה. גילו מה שגילו ומסתבר שלאיש לא נותר זמן רב לחיות. אולי שנה אולי שנתיים. לא הספקתי להיפרד. אפילו לא להחליף מילה. הוא אפשר להבין התקפל לגמרי אל בין זרועות אשתו, והיא נטלה פיקוד ופסקה - שום קשר, כלום, נקודה. הערצתי וקינאתי בדרך בה סלחה לו על הכל, כל הנשים, השקרים, העלבונות ונעמדה לצידו. פחות אהבתי את העובדה שאני הפכתי לאשמה, למפלצת המדיחה, לאשה שטן הרודפת את בעלה. נשארתי תקועה רגשית. עם אימת גורלו, עם הקיטוע החד והבלתי אפשרי - בין יום - מהאיש ומעשר שנותינו, עם משא שלא היה לי איפה לפרוק ועם מי לחלק של אבלות, של מעגל שלא יכולתי לסגור. התחננתי ל5 דקות איתו, רק להיפרד כיאות. הוא העביר את כל מכתבי אליו - אליה, בלי להזהיר. הם צודקים, אני יודעת. יש להם מאבק לא עלינו ועליהם לחדש אמון ולהתלכד ולדבוק זה בזה ולחיות את מה שיש ללא שום הפרעה. אין לי שום הצדקה מוסרית. תהליך ההתקרבות אליה וההכרה במה שבאמת חשוב בחייו - דרש ממנו כנראה להצטרף למסע ההאשמה, להטיל בי רפש ולהחרים אותי. זהו מס שאני משלמת אבל זה מאוד כואב לי. המחשבה שהוא ימות ולעולם לא ניפרדתי ממנו קשה לי. המחשבה שלאחר כל מה שהיה בינינו - לא הרומן אלא הידידות והקרבה הנפשית - אני יוצאת בסוף כל כך רע, כל כך שלילי. כאילו כל מה שהיה קשור בי היה טמא, שקרי, נחות, מלוכלך. אז אוקי בגידה זה לא מכובד - אבל הרגשות מכובדים, לגיטימיים וטהורים בתכלית. ומעל הכל....לא הספקתי להביט בעיניו ולהגיד לו שלום.... זהו.

שלום החוויה הקשה שנשארת איתה לא קשורה לצדק או לכל היבט רציונלי אחר שאפשר לחשוב עליו. יש כאן היבט מאוד אישי ואינטימי ולכן לכאב שלך יש את מלוא הלגיטימציה, מה שלקשר שלכם כנראה לא היה בעיניך ובעיני הסביבה. אינך יכולה לשלוט במה שקורה לו כעת, גם הוא אינו יכול. כעת את צריכה להחזיר את השליטה חזרה לידיים שלך ולמשפחה שלך. תצטרכי כנראה להשלים עם אובדן הקשר עימו ועם האובדן שלו באופן כללי ואולי אם תתפני לתכנן את חייך מכאן והלאה, הכאב יהיה פחות חד. לפניך עוד שנים רבות והאופן בו תכווני ושלטי במה שיקרה בשנים הללו ישפיע מאוד על איכותם. אני חושב שחלק מהכאב נובע מחשבון הנפש שאת עושה כעת עם עצמך, והוא מתייחס לא רק למה שהפסדת ולמה שאת מפסידה כעת, אלא לפוטנציאל ההפסד שעוד צפוי לך הלאה אם לא תעשי שינוי כלשהו בחיים או בתפיסתם. בברכה ד"ר אורן קפלן